חזק מתניים, אמץ כח מאוד!

{אוף! שימות הישרא הזה כתבתי וכתבתי, ועשיתי שמור - והכל נמחק! ולא נשמר בקליפבורד כמו שהיה פעם. אני אנסה שוב, רק שיצא לי כנראה קצת יותר לקוני} {ולגבי הכותרת - כן, עוד פוסט על חלום שלי. ממש ספלול החולם נהייתי}

החלום להלן נחלם לפני כשבועיים, אבל הוא טורד את מנוחתי ואני מרגיש אותו עד היום.

החלום מתחיל כשאני מןבהל לבית החולים.כולי לחץ להגיע כמה שיותר מהר לבית החולים - ברור לי שמשהו חשוב ומלחיץ קורה שם. [אני - המתבונן - עדיין לא ממש מבין מה קורה, אבל כצופה שממש עכשיו נכנס באמצע הסרט - ברור לי שהשחקן עצמו יודע בדיוק מה קורה ולאן הוא מוזעק. זה קורה לי הרבה בחלומות. רק שלפעמים אני הצופה ולפעמים השחקן ש"מפעיל" את הדמות. בשני המקרים אני מצטרף באמצע החיים/הסרט והסביבה כולה כבר מכירה את הדמות, ומצפה ממנה להיות מה שהיא. אני מנסה ללמוד ולהבין מי אני ומי הדמויות שאיתן אני קשור ומה היחסים שלי איתן. מנסה לסמוך על האינסטינקטים של הדמות וללמוד מהתנהגות הסביבה]

התנועה נוראית והעולם כמו מתנהל בהילוך איטי ואני עומד להתפקע - אני חייב כבר להגיע. לבסוף אני מגיע. אני רץ, עוקב אחרי דמותי שרצה במסדרונות בית החולים ומובילה אותי לחדר אליו צריך הייתי להגיע.

זהו חדר לידה. אני לא מזהה אף אחת מהדמויות בחדר ההמתנה שבחוץ ואני מבין שמה שמתרחש בתוך החדר, הגם שאין לי מושג מהו, קשור גם אליי. אני נכנס לחדר הלידה לבדוק מה קורה. הצירים מסתבר בעיצומם, והראש כבר מבצבץ לו. למרות הסיטואציה החדר נראה נקי וסטרילי, כולו מאופק, כמעט סינטטי. בבת אחת נוחתת עליי ההבנה שאני האבא של התינוק, ושהיולדת (באופן מאוד מפתיע) היא האמא של התינוק הנולד. לא רק שהיא האם, אני די משוכנע שהיא אשתי. אני מסתכל עליה - אשה נאה אך זרה לי לחלוטין. לשוא אני מנסה להיאחז בתווי פניה, באיזשהו פרט שיקשור את הכל, משהו שיעורר איזשהו זכרון.

התינוק! הארוע שמתרחש ממש לנגד עיניי מושך אותי חזרה מכל המחשבות. התינוק הזה יהיה בני! הראש כבר כמעט כולו בחוץ. אני נחרד: מה אם יוולד לי בן מכוער?בראשי אני מנסה להאחז בטיעונים רציונאליים - אני מחזיר את המבט לאם התינוק - בהחלט נאה. גם אם לא חריגה ביופיה, מתאר פניה נעים. גם אני כתינוק, אני נזכר, הייתי תינוק חמוד. אין שום סיבה לדאגה. אבל מערבולת הרגשות לא מרפה - התינוק כבר כולו בחוץ והחזה שלי מסתחרר כולו כמו לפני פרסום תוצאת הגרלה חשובה. אני רואה את התינוק - הוא לא מכוער, אבל בהחלט אינו יפה.נראה סתמי, בעל פרצוף פשוט. הוא לא נראה חמוד, נראה קצת רציני, ממש לא עונה לדרישות ילדי הגרבר. התינוק מלוכלך כולו מנוזלי הלידה ומדם והמיילדת מניחה אותו על אימו. גם היא כולה רטובה ממאמץ מזיעה ומדם.

ברור לי שאני צריך לחבק ולנשק את התינוק ואת אימו, כולם הרי מצפים לזה מהאב המאושר. האשה נראית לי זרה ואני נגעל מהסיטואציה. אני מסתכל על האם ותינוקה - חושב לעצמי: היא אשתך. אתה בחרת אותה. אתה אוהב אותה. זהו בנך - בשר מבשרך.

אני נושם עמוק ומתקרב, כמו ילד שנערך לפני שיאכל בנגיסות מדודות את הכבדים שהוריו מחייבים אותו לאכול. אני מתקרב ומחבק ומנשק - קודם את התינוק ואז את אימו. אני נשאר שם, חובק אותם, מאמץ את כל הגועל והזרות אליי, בטני מתהפכת ממערבולת הרגשות העזים. כולם סביבי שמחים. השלמתי עם המצב, נכנסתי לתפקיד, אחרי הכל אין לי ברירה, אני כבר אבא.