[התנצלות - פוסט ארוך ומהורהר. וכפי הנראה גם לא מלוטש]
סוף שנת 1993 (אולי תחילת 94) התקופה היא שלהי האינתיפאדה הראשונה כמה חודשים אחרי חתימת הסכמי אוסלו. באותו הזמן כשדיברו על טרוריסט פלסטינאי עלתה תמונה של צעיר ערבי שמידה אבנים או אם היה ממש מסוכן - הסתובב עם סכין ועם קצת לבטים קיומיים מהפכניים. לא דמיינו אז תוצר שטוף מוח של מנגנון שלם שהולך להתפוצץ בלב אוכלוסיה. רוב הפיגועים עקב כך היו באיזור "הגבול" עם הרשות המתגבשת ובפרט באיזור ירושליים.
אני הייתי אז חייל צעיר וסטודנט שנה א' באוניברסיטה העברית. באותה השנה הכיתות היו בבניין שונה מהמזכירות ובאותו השבוע הייתי החניך התורן כך שבהפסקה שהיתה באותו היום לאחר ארוחת הצהריים הלכתי לכיוון המזכירות להביא כלי כתיבה ומיני ציוד משרדי לבקשת חבריי. המסלול עבר ליד המנזה ומשם בשביל מרוצף אבנים בין עצים וצמחייה המוביל לבניין המזכירות. שם בין עץ לשיח לצידי השביל הוצב ספסל. בהתקרבי לספסל הבחנתי בצעיר הנראה כערבי שעמד לצידו של הספסל עם שקית בידו. משהו בחוסר הנחת ששידר, אולי בתנועות ובמבטים החטופים גרם לי לחשוש וכמטר לפני שעברתי אותו עשיתי עצמי מסתכל בשעון (שלא היה לי) והתחלתי לרוץ לכיוון בניין המזכירות. הרגשתי מאוד רע על כך שצעיר שנראה ערבי גורם לי לחוסר נחת ומייד השדים ההומניסטיים והשמאלנים שבי התעוררו ונזפו בי על שיטחיות וגזענות. הרי יכול להיות שבדיוק הוא מחכה לסטודנט זה או אחר שלא מגיע וגורם לו לאחר לשיעור. אספתי את הציוד הנדרש ושבתי בריצה לבניין הכיתות עם השלל. הפעם מקור הריצה היה הרצון לשדר אמינות לאותו בן מיעוטים שעשוי להקרא בדרכי שוב.
דקות ספורות מאוחר יותר עבר שם סטודנט שנה ב', ששמו הפרטי אגב זהה לשמי (לצורך הסיפור נקרא לו ספלול), בדרכו חזרה מבניין המזכירות לבניין הכיתות. כשעבר את אותו בן מיעוטים הוציא הצעיר את ידו מהשקית אוחז בסכין מטבח גדולה ודקר את ספלול בגבו, דקירה שמאוחר יותר התברר כי ניקבה את ריאתו השמאלית, ונמלט. ספלול הנ"ל שהיה בעל תושיה ואמיץ רץ לעבר בניין הכיתות כי שפחד שבאיזור המנזה לא ידעו לתת לו טיפול נכון (או חלילה ינסו להוציא את הסכין) ובשארית כוחותיו הגיע לבניין ובכניסה לבניין נפל אפוס כוחות על הרצפה קורא בקול חלוש לעזרה. באותה דקה בדיוק ירד פרופסור זה או אחר לאחר שהסתיים השיעור שלימד (ממנו אגב נפקד ספלול הנ"ל) וראה אותו קורא לו דופק בעוז על הרצפה ובועט ברגליו. "כה חצוף ספלול זה!" חשב לעצמו הפרופסור מייד, כשחשב שהנה הולך הוא להפוך לקורבן של מתיחה, ושספלול מנסה לשים אותו לצחוק וללעג אחרי שהבריז משיעורו. פרופסור זה החליט לנהוג בבגרות, התעלם, עבר את ספלול והמשיך בדרכו. דקה מאוחר יותר עברנו אני ובן מחזור שלי וראינו את ספלול על הרצפה עם ידית גדולה יוצאת מגבו וכתם דם מתפשט מסביבה. (מה הסבירות ניתן לחשוב שאני אהיה זה שיגלה אותו. אך בעצם הסבירות יחסית גדולה לאור זה שהייתי החניך התורן והתניידתי בין הבניינים). מיד באנו לעזרתו, קראנו לחובשים ולעזרה ראשונה, ופלוגות של חיילים יצאו לסיורים בקמפוס בנסיון לאתר את הדוקר.
אותו דוקר מסתבר, היה צעיר פלסטינאי תושב אחד הכפרים בפאתי ירושליים (המזרחית) גנן עובד אוניברסיטה שקם באותו היום והחליט לדקור חייל. ארז אותו צעיר בבוקרו של היום סכין מטבח גדולה בשקית ניילון צבעונית ועלה אל האוטובוס המוביל אל הקמפוס. כה נסער היה מהצלחת תוכניתו המאולתרת, ומההבנה שנחתה עליו מיד עם ביצוע המעשה. הוא לא ראה עצמו כרוצח והחרדה שתקפה אותו לאור האפשרות לא נתנה לו להסתלק מזירת האירוע. הוא נתפס מספר דקות לאחר מכן, מספר עשרות מטרים מבניין הכיתות כשבא לשאול למצבו של הנדקר.
במשך ימים רבים לאחר האירוע שחזרתי את הרגעים האלה, מנסה להבין מה גרם לי להתחיל לרוץ, האם מוחי הצליח לפרש בצורה אינסטינקטיבית את התנהגותו כדבר מה רע, או שדוקא דעה קדומה והחשש ממנו רק בגלל היותו ערבי היתה זו שפעלו להגנתי. חשבתי מה היה קורה אם בדרך חזרה רגשות האשם לא היו גורמים לי לרוץ כדי שלא יבין אותו צעיר שקודם לא באמת מיהרתי. וכמובן השם – האם זהו גורל? האם הייתי אני אמור להידקר באותו היום, ובמקומי נדקר ספלול אחר!?
אחרי זמן רב שלא חשבתי על האירוע הזה הוא עלה בזכרוני היום. נזכרתי בחלום שחלמתי לפני יומיים: היינו קבוצה של חברים ויצאנו לטיול בעזה. המטוס נחת לו בשדה תעופה שנראה לא מתקדם במיוחד, ובמקום ללכת במסלול הרגיל והמוגן בחרתי לצאת מהטרמינל וללכת ברגל לכיוון המלון. המסלול הצריך מעבר בסמטאות צרות בין בתים ישנים ומוזנחים. הרחובות נראו ריקים אך הרגשתי שמסתכלים עליי בכל רגע. בלב השכונה התחילו מספר גברים לצאת מהבניינים ונראו כאילו סוגרים עליי. חשבתי: אולי הם סתם הולכים להם, הרי השכונה היא שלהם, שם הם גרים ואם ירצו להגיע ממקום למקום סביר שיעשו זאת שם. רציתי לרוץ – כבר ראיתי את המלון במרחק לא רב, אבל פחדתי שכמו בטבע – אם אברח אסמן שאני הוא הנרדף. רצתי וצעדי היו כבדים וקשים. בשארית כוחותי הגעתי למלון. התחושה הזו. תחילתה של ריצה בעטיפה של "אני ממהר" מיד לאחר שאני רואה ערבי או איש בסימטה חשוכה רודפת אותי ואני כבר לא יודע האם זה קרה כל כך הרבה פעמים או שחלמתי את זה כל כך הרבה פעמים. האם אותו ארוע היה הראשון או שעוד כילד נהגתי כך.
ואז עצרתי וחשבתי קצת על אותו ארוע – הוא מסמל כל הרבה בחיי. הזהירות שלי כל כך הרבה פעמים הובילה אותי לשחק תפקיד של מְסַפּר, של צופה מהצד, מאוד קרוב להיות הגיבור אבל מנימוס או מזהירות זז הצידה ונותן למישהו אחר את התפקיד (ולא, אני לא באמת רוצה את תפקיד הנדקר, ואני לא חושב שאני אשם בדקירתו של ספלול הנ"ל). למשל (ולא יודע למה דוקא הדוגמא הזו עלתה לי לראש, אבל לא אלחם בה), ביום הגיוס שלי, בתחילת שרשרת הגיוס כשבאתי לפקידה שאמורה לרשום אותי ולקבוע לי את המספר האישי, בדיוק הגיעו שני צעירים רועשים ונדחפו לפני. במקום להתעקש ולעמוד על זכויותי, החלטתי גם הפעם לזוז ולנהוג בשלווה, לגייס את כל הסבלנות והפייסנות שחונכתי על פיהם ולהמתין רגע נוסף. כשהגיע תורי קיבלתי את המספר האישי שלי – 5120514. הראשון מבין שניהם לקח את המספר שאמור היה להיות שלי – 5120512.
ההתעסקות החוזרת הזו בנסיון לא לפגוע באף אחד אחר, לא לעשות פעולה שעשויה להתפרש ע"י איש זר (שכפי הנראה לא פגשתי ולא אפגוש עוד לעולם) כמעליבה. הפיצוי המתקן הזה: הוא ערבי שמתנהג בצורה מוזרה – אני לא צריך להילחץ ממנו כי אז זו סתם תהיה גזענות! אבל מצד שני, אותה התחושה האינסטיקטיבית ה"חשוכה" שאני כה נלחם בה היא זו שהצילה אותי. הרי אותו ספלול היה בר מזל שכן דקירה כמו זו כמה סנטימטרים הצידה היתה יכולה לפגוע בלב, או בכלי דם אחר ולגרום נזק רב, אולי אפילו מוות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
