איך פתאום ביום חמישי, בלי שום הכנות נהיה פתאם חורף. טוב, לא ממש בלי הכנות, ביום שני/שלישי ירד גשם (חזק). אז זהו שלא. הגשם בכלל לא היה סימן. קודם כל, זה קרה בגלל שאחרי שלושה חודשים שחונים החלטתי לשטוף את הרכב שלי.לא ממש לשטוף, יותר למסור את האוטו לשטיפה. יש לי נטיה לנכס לעצמי תהליכים. (כמו להגיד "גידלתי שיער". והרי הוא גדל לבד, ללא שום פעולה אקטיבית מצד המגדל!), ודבר שני, זה שירד גשם זה בכלל לא היה סימן לחורף. היה רטוב אבל לא קר. התהלכתי לי בחולצה קצרה, באויר החמים והנעים, כאילו מסתובב בין ממטרות או בפארק מים מסתורי. ואז, ביום חמישי (כן חזרנו להפתעת החורף), משום מקום ובלי הודעה מוקדמת כאמור, התחיל החורף בבת אחת. פתאם האויר קר. מין נוכחות קרה שכזו באויר, ומיד ברור שככה זה. שהאויר והקיום כולו - קר הוא. קצות האצבעות אם לא ישמרו בקפידה בכיסים - קרות. בלילה - אם חלק כלשהו מבצבץ במקרה מחוץ לשמיכה - מייד יתכווץ ויתכנס חזרה אל מתחת לשמיכה. כל גופי רוחש ורועד. אולי כך אתחמם.
תוך כדי נהיגה, ברגעים בהם לא ניתן לכתוב, עולים לי הרעיונות הכי טובים. מתנסחים לי טקסטים שלמים, מהוקצעים, שנונים ומרתקים. אך ברגע שהנסיעה מסתיימת - מתה היצירה. במקרה הטוב ישאר לו זכר לרעיון, אך כל הדבק המילולי שאיחד את הרעיון ליישות מרהיבה העומדת בפני עצמה - מתרסק ונגוז, ורק אד קלוש מזכיר לי שהיה שם ניצוץ והלך לבלי שוב. מטלה: אקנה לי מכשיר הקלטה ואשמור את מחשבותי תוך כדי נסיעה. יתכן כמובן שמחשבתי הסוררת פורחת לה רק בסביבה נטולת משמעת ועוגנים. במקום בו שום אילוץ מעשי טכני מרסן את השתלחותה לצורך יציקה לתבניות סדורות. כך שהרגע בו אביית את סביבת המחשבה הנהיגתית שלי - יהיה רגעה האחרון.
ועכשיו שיר: נעים לי, שרון רוטר. שיר באמת נעים.
שוב חורף - כל שנה אני מופתע מחדש פעמיים בשנה במעבר המיידי בין החורף לקיץ (וההיפך). בשניהם סובלים. אין כמעט בכלל התענגות על עונות המעבר (טוב בואו נודה בזה - אין בארץ עונות מעבר). אין כמעט זמן שבו נעים. ואפילו הימים בסוף החורף בהם נהנים מקרן שמש חמימה - ספורים, ומיד סובלים מהאויר החם, הלח והמעיק. וכך גם עם בוא החורף. עד יומו האחרון של הקיץ, גם אם לא חם, אני מתענג על כל משב רוח קריר (כן גם מזגן - לא משנה אם לילה או יום, אם חם ומעיק, או שנעים - הפעלת המזגן לקבלת זרם אויר יבש וקריר תמיד תהה מענגת ומוסיפה), וכאילו זכרוננו נמחק: ביום החורף הראשון - כל שחושבים עליו הוא קרן שמש חמימה, חיכוך הידיים מול תנור, או מול זרם האוויר החם שבאוטו. ולא משנה שאתמול התענגנו על זרם האויר הקר שהרעיף עלינו (בחום...) מזגננו האהוב. ואני לא מבין - איך הראש יודע כי כך טבע העולם. היום חם ומחר קר. אך בלב ובגוף, הדחקה מוחלטת. תוך יום אחד בלבד נשכחת התחושה של האויר החם והקיום המזיע והמציאות היא ברורה (וכאילו אף פעם לא היתה מציאות אחרת) - קר בחוץ קר בפנים (קר בראש קר ברחוב,... מתאמצים להתחמם) (סליחה הייתי חייב) (כן, אני יודע שזה ריק) ולא ניתן לדמיין מצב שבו יהיה חמים ללא אמצעי עזר. כמיהה ליום שמש חמים, בו השהות בשמש הישירה (חלילה לא בצל!) תספק חום סביר. עד שכעבור כמה חודשים, במעבר חד ומיידי, ברור שגם בצל, צריך להקפיד לא לנוע הרבה, שלא תיגר לה הזיעה ותזרום בקילוחין אל הרצפה (כי כך היה תמיד, לא?). התנהלות מעורטלת עם מינימום לבוש ושאיפה למינימום התנגדות. ציפיה לאויר יבש (להתעורר באמצע הלילה עם פה יבש ואף סתום!? הצחקתם אותי). מסבל לסבל. אף פעם לא מרוצים . אף פעם לא זוכרים שאפשר גם אחרת.
שוב נהיגה (הפעם נודדים למחוזות אורוותיים) - מיכאל הר-סגור. מחזה יווני, ליזיסטראטה. פמיניזם. מלחמה אינסופית ומיותרת (מלחמת אתונה ספארטה), הנשים מחליטות לשים קץ למלחמה על-ידי שביתת מין. פמיניזם? אבל על זה בפוסט הבא. אולי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
