אני צריכה להירגע.

דחוף.

כל כך הרבה דברים נעוצים לי בעצבים עכשיו.

אני שונאת את שתי הפוסטמות האלה מהמגמה ומאחלת להן לטבוע בחומצה הידרוקסידית.

אני שונאת את התקופה שלפני המחזור, שבה אני שמנה, כעוסה ומחוצ'קנת.

אני שונאת את העובדה שהמחזור המניאק הזה לא מגיע עדיין ואני סובלת שבוע וחצי לחינם.

אני שונאת שלדים בארון שפתאום צצים משומקום.

אני שונאת את העובדה שאני נותנת לדברים מטופשים להרגיז אותי.

אני שונאת את העובדה שאין לי מספיק בגדים\איפור\נעליים.

אני שונאת את הבלוג המכוער הזה ואת ישרא בכלל. אין לי מושג מה אני עושה פה.

אני שונאת את כל מי שקורא את השטויות האלה וגם את מי שלא

הבלוג הזה נסגר

ביי

איטי מדי למתאבלים

קצר מדי לחוגגים

אך לאלה האוהבים

הזמן הוא נצח.

הייתי נותנת הרבה בשביל להיות איתך שם, בחולות, בהרים, בש"ג, בבונקר, בתוך התומ"ת, להתלונן איתך שקר\חם, לבכות איתך, לצחוק איתך, לקלל את המפקד\מפל"ג\רס"ר הבנזונה, לטחון איתך שמירות, לא לישון לילות שלמים, לאכול אוכל מגעיל, לרוץ קילומטרים בבוץ ובגשם, להתגאות בחפץ החדש שמקבלים אחרי כל פעם כזו, פשוט להיות שם בשבילך, לחבק, להרגיע..

ככל שהגעגוע גדל כך גם האהבה שלי אליך.

אני אוהבת אותך.

אוהבת, אהבתי, ואוהב לנצח.