לא חשבתי שיגיע היום, אבל אני עוזבת את הבלוג הזה.

לא חשבתי שגם אני אגיד את המילים הללו, אבל, מסתבר שיותר מדי אנשים שלא הייתי רוצה שיקראו כאן, עושים את זה.

מעולם לא חשבתי שארגיש חדירה כל-כך בלתי נסבלת לפרטיות, במקום שהאמנתי שהיה הכי שלי.

אני לא מתכוונת לפרט, אבל המקום הזה ננטש ברגע זה.

לא נפטר, לא ז"ל, פשוט ננטש. ימשיך להתקיים, מבלי להשתנות.

השארתי לכם שיר פרידה.

היה לי נעים, לפעמים.

מי שרוצה להמשיך איתי, מוזמן לכתוב לי כתובת אימייל/ מספר אייסיקיו אליו תשלח הכתובת החדשה שלי.

עד העונג הבא?   - עד החדירה הבאה.

אני חושבת שכבר די מאוחר בשביל לכתוב על רוק עצמאות בהרחבה הראויה (שבחיי, התכוונתי לעשות ונאלצתי לדחות כל הזמן, ואז לתת לאחותי את המחשב לכמה ימים כדי שתוכל ללמוד איתו למבחן מג'וייף, שבסופו של דבר היא הוציא בו ציון מביש), אבל אני בכל זאת רוצה לציין מספר דברים שקשורים לערב הזה.

אני אתחיל בהכרזה - היה לי טוב, מאוד טוב. נהניתי באירוע הזה כמו שלא נהניתי כבר הרבה זמן, וכאן אני מאוד רוצה להודות לתיאו - בדרך לראשון, במונית השירות (שאוכלסה בעיקר בנוער-עובדניקים קולניים למדי בני 14, חלקם קרובי משפחה מדרגה ראשונה של שני הסקין-הדס (טוב, כבר לא כל-כך) שליוו אותי, בנוסף לנהג פדופיל, שבדרך חזרה התברר גם כאלכוהוליסט), כל הזמן ניסיתי לתאר לעצמי איך כל גורם באירוע יגרום לי להרגיש;  אני אפחד מכמות האנש העצומה? אני איהנה בהופעות? יהיה לי חם מדי? קר מדי? אני אהיה צמאה? רעבה? יש לי מספיק כסף? אני אצליח להשאר עירנית? ואז נזכרתי בתגובה שלה. היא כתבה לי שהיא היתה מאלחת לי הנאה, אבל אין לה שום ספק שאני איהנה. כשקראתי את התגובה הזאת לראשונה, די פקפקתי בה. הערכתי מאוד את הכוונה, אבל בכל זאת, לא כל כך האמנתי לה. אבל כשישבתי לי בדרך לשם, וחשבתי על התגובה הזאת - אמרתי לעצמי, היא מאמינה בי. ובגלל שהיא האמינה בי, לא היה לי שום ספק שאני הולכת ליהנות. הרי, זה מובן מאליו. לפתע, פתאום. בגלל כמה מילים עם המון כוונה ואהבה. ואמרתי לעצמי, שאני הולכת לנסות ליהנות כמה שיותר מכל דבר שיקרה בדרכי, ואני לא אתן לשום דבר להרוס לי. וכך באמת היה. אני כל כך מודה לך! =)

לפני שנכנסנו למתחם האירוע, ישבנו על כמה באלטיקות באי-תנועה ענקי כמו פריקים ראויים (אני, כמובן, לא שתיתי. רק ניפצתי את הבקבוקים על אבנים אח"כ 8)). במשך הלילה פגשנו כל מיני יצורים שונים ומשונים; סוס שנראה בן 24 בערך והתברר כט'תניק בן 16 ("הכשילו אותי בלגו, לא נתנו לי לעזוב את הגן!"), עם חברתו בת ה-14 (שנראתה בת 17 לפחות), הבלוגרית הכוסית מימס ומלוויה (איתמר: "את קוראת לעצמך פרג בגלל שאת חומה?" *דוחפת אותו הלאה ומציינת באי-נעימות שהוא שתה קצת לפני*), מספר תזכורות שלא-זכורות-לטובה מן העבר (ע"ע דיווה, ריילי), והמוני אנשים שמשום מה לא רצו לקנות את הגוף של אורי תמורה לוודקה (למרות שהם ראו את הריבועים שלו בבטן!).

שלא כצפוי (מאחר ואני ישנה כל לילה שבע שעות כמו שעון [מה שגורם לי לפול למשכב מדי ערב בסביבות 11-12], ולא הצלחתי להרדם בצהריים), הייתי מאוד עירנית, ושכבתי על הדשא, קפואה מקור, רק בסביבות חמש לפנות-בוקר, בהופעה של מוקי או הדג נחש. להקות הזבל (סטנגה, זבל, חרדל, אינפקציה ושייגעצ) שחיממו, כשמן כן הן היו (זבל), אבל אחריהן הגיע השיא - ברי סחרוף (שנתן הופעה ממש טובה) והיהודים (השתחררתי בהופעה שלהם כמו שלא שחררתי את עצמי מימי! בתמורה לכך, איבדתי את הקול כמעט לשעתיים..). שם היתה ההפסקה המרדימה של להקות ה"היפ-הופ-ציוני" (הדג נחש דווקא לא רעים, אבל היה לי קר מדי ועייף מדי בשביל להקדיש תשומת לב). בשש בבוקר עלו לבמה מוניקה סקס, שנתנו הופעה קצת חלשה בגלל מחסור בזמן או משהו כזה (משהו היה ממש דפוק בארגון הזמן של ההופעות.. שלא נדבר על ההפסקות ביניהן), אבל עדיין היו טובים. אחרון היה אביב גפן (איתמר שקל להוריד אותו מהבמה בירייה, לי דווקא היה נחמד) - אבל להופעות האלה כבר לא היה לנו כוח, כי כבר רצינו הביתה. הביתה הגענו בשמונה, וישנו עד שלוש בערך.

היה טוב, טוב שהיה, יהיה טוב כזה גם בשנה הבאה, אני מקווה. :}

חוץ מזה, בדיוק עוד חודש מהיום הבגרות שלי בלשון. אני מתרגשת, קצת חוששת (רק קצת. הבגרות בהסטוריה היא זאת שבאמת מאיימת עליי), אבל יודעת שבסופו של דבר הכל יהיה טוב. סה"כ, אני יודעת את החומר (ויוה לה אנקורי). אני עדיין לא יודעת אם אני באה למטאליסט, וזה לא קשור לבגרויות, כי זה לא מתנגש לי עם כלום, מסתבר (קבלו התנצלותי אם כבר הזכרתי את זה, אני פשוט לא זוכרת כבר מה אני כותבת כאן ומה לא. הכל כ"כ סלקטיבי..).

ואם כבר אנקורי, לוקחים אותנו לסופרלנד ברביעי הבא. הא לנו! (שנת לונה-פארקים, בחיי.)

אז זהו - פינת סגידה קטנה ללוסטראל, שבאמת משפיעה עליי, הקדשה של הפוסט לאחותי הבימתית (ישתבח שמה לעולם ועד), וסיימנו.

עד העונג הבא?    - עד הרוק הבא.

ובבוקר יש מופע של יום הזיכרון בבימה, בת"א, של כל רשת אנקורי.

ויכול להיות מחר יום מגניב, אבל צריך לישון הרבה. אני מקווה שאני אצליח לעשות את זה.

בימים האחרונים אני שומעת המון אביב גפן, ברי סחרוף, מוניקה סקס והיהודים, כדי להכין את עצמי טוב-טוב למחר בערב. אני גם צורבת לי ולאיתמר כל מיני אוספים של הלהקות הנ"ל.

אם לא יהיה מפחיד מדי, יכול להיות ממש מגניב.

אני עדיין לא יודעת אם אני הולכת למטאליסט, אבל אני כן יודעת שאף אחד לא רוצה לבוא איתי להופעה של משינה. :{

(וזה לא נחמד מצדכם בכלל!)

מאתמול בערב נכנס בי טוויסט רציני, וחזרתי להיות אני ("...תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני!").

עכשיו כולם ביחד - "ברוכה הבאה, אני."

עד העונג הבא של האפרוחים.