(ר)ציניות.

והחלטתי שכן.

בת יענה-

כבר עכשיו אני מתחילה להתחרט, על הנפילה הארוכה אליך, על הבריחה היזומה אליך.

ים, נוסטלגיה, ועצב נוראי.

וכאשר המכונית באופן אירוני מתחפרת בחול, אני מתחפרת בזרועותיך.

פתאום אני אוזרת אומץ לומר את כל הדברים שתמיד רציתי לומר, אבל פחדתי שאני אבריח אותך אם אני אברח יותר מדיי קרוב אליך.

אבל עכשיו... עכשיו המקולל הזה, שמפיל עליי עולם שלם של כאב ובדידות ונטישת אוהבים ואוהבת, והתשישות הכפולה הזאת שמכפילה שבעתיים, אינה יודעת שובע מגופי וראשי לעולם.

אז אני מצטרפת אל המכונית, חופרת את עצמי עמוק יותר בחול, ומעדיפה להיות בת יענה מאשר להיות עצמי, רק כדי שאני אוכל לתקוע את הראש בחול, ולהתעלם מהצרה הזאת שאני גורמת לך לגרום לי. אבל במקום ליצור מקום מחבוא לראש הכואב והדואב ממחשבות, וייאוש מהמצב המקולל, אני חופרת לעצמי אותך במוח, וחופרת לך קבר. כי המתים חיים לנצח בראש, וחבל שגם בלב, אבל הם לעולם לא יוכלו להיות יותר מזה.

ואותו החלום המציאותי-מטומטם, שבו אתה אומר לי שאתה אוהב לראות אותי שמחה, ושאתה אוהב אותי בכלל, שקצת-הרבה ערער לי את החיים, לא יתגשם לעולם. גם הוא מת מעצם חוסר היכולת שלי, לפחות לעכשיו, להיות מאושרת בלעדיך.

אז הנה, אחרי חצי שנה של שקט בשבילך ואולי גם בשבילי, שנינו חושפים חלק מהאמיתות המעוותות שלנו. אתה מנסה לשדל אותי לפעולות שפתיים אחרות במקום לקבור אותך עמוק יותר בחול, ואני, מנסה לכפות אותך על הראש שלי ואל החיים שלי, כדי שאולי קצת יימאס לי מלכתוב לבחור אטום ויפה כמוך.

אבל היי, "מה רע בזה?"

-אופיר-