(ר)ציניות.

"תסמכי עליי..."

דמעות ייאוש קופאות במקומן כאשר רוח עזה של ים בחורף תוקפת אותן בצורה אכזרית מנשוא.

"תסמכי עליי, זה באמת השיר הכי עצוב בעולם. אל תקשיבי למילים, תקשיבי לכאב הריקני הזה. השקט המעורר בחילה שהוא משדר..."  כפות רגליים מלאות בחול פתאום עוד לא עומדות, את מקומם תופסות הברכיים, שחול חדש כעת נדבק אליהן בעוד שהן נושקות ארוכות לקרקע הלחה הזאת, של כמובן, ים. ים ארור ומקולל שרודף אותי עד שאפול ואכנע כמוה, מוחלשת בתקווה להיות חלשה יותר.

אני לא אמרתי כלום כשראיתי אותה שותה יין אדום כדם ישר מבקבוק כמעט מרוקן, אלוהים היקר יודע שהדיכאון האלכוהולי הזה מוכר גם לי... אבל אולי היה עוזר אם הייתי יודעת שבזמן שיקירתי חייגה רצף מספרים שהוביל אליי, כמות מאסיבית של משככי כאבים וכדורים אחרים למיניהם וסוגיהם, שיעזרו לה פעם אחת, לתמיד, להיכנע לדבר ששתינו נאבקנו בו בחוסר חשק. אובדן הוא דבר נהדר. אובדן עצמי- מעולה.

ניסיתי להקשיב למילים, ללחן, לריתמיקה המשונה ולא קונבנציונאלית שאפיינה את אותו שיר עצוב. ניסיתי, באמת שניסיתי להפנים את אותו הרגש ללא הצלחה. רטרואקטיבית, הייתי צריכה לדעת שייקח לי שנים להבין למה היא התכוונה.

"את יודעת, זה נורא מצחיק כשחושבים על זה... אני פשוט שונאת את הים, אני מתעבת את החול המטונף הזה. זפת, אצות, דגים, מי מלח שמפתים אותי לגרד את העור שלי מעליי, ילדים קטנים, מטקות, גברים ונשים עבי בשר, בהמות אדם של ממש, שלא מתביישים ללכת כ"כ חשופים לשמש המתועבת, אותה אני שונאת יותר מכל דבר... מאיימת לחשוף עוד ועוד פיסות אדם, מהלכי הספידו המזופתים והדביקים אשר לא יגיעו לעולם למצב הזה שבו אני שרויה, מושרת בדמעות, ספוגה במוות. כמה פיוטי מצדי, את לא חושבת? זה יותר מתאים לך, סוג כזה של פואטיקה. מוות ימי לילי. הרי הים בלילה הוא עוד יותר בלתי נסבל מבחינתך...זה סנטינמ... סנטימנטלי." פתאום הבעתה המחויכת שאינה הלמה היטב את דמעותיה נעלמה ופינתה את מקומה לכיווץ גבות, כחושבת על טעותה. דמעותיי שלי באותו הרגע פסקו, שכן זיהיתי את ההבעה המוזרה כסוג של חרטה. יקירתי...

"ים בלילה זה יותר מדיי צפוי. זה סנטימנטים זולים מדיי לטעמי. אז אולי מכבוד אליי ואל הקשר שלנו נלך למקום אחר...? הרוח הזאת מרעישה מדיי, ועדיף שנלך למקום שקט יותר, לא?" בעודי אומרת את הדברים האלה, בעוד שהיא שומטת בכבדות את הבקבוק הריק אל בין רגליה, אני חושבת כמה קולי לחוץ וכמה בלתי אמינה אני נשמעת, צרותיי ומחשבותיי חשופות לה אפילו במצבה, כל מה שבראשי זה שכשהיא יושבת כך על ברכיה, שולי שמלתה מתלכלכים בחול.

"סנטימנטים זולים... לכי לעזאזל את והמקומות השקטים שלך... כל מה שחשוב זה שתשמעי את השיר המחורבן הזה... תקשיבי... איזה שיר נוראי, נכון..? איזה שיר... נוראי פשוט... פשוט שיר ממעמקי הגיהינום שבא לייסר אותי... כמו שצריך... חרא של שיר..." השאר בא בתמונות. יקירתי נופלת לצידה, יקירתי כבר לא מדברת בהיגיון, יקירתי גם לא שומעת כשאני אומרת, ממלמלת- "אני אוהבת אותך, אל תאבדי לי, את לא אבודה, אני אוהבת אותך", יקירתי כבר לא נושמת, גם לא כשבאים הפרמדיקים הנמרצים, מסביב ליקירתי עומד קהל מסוקרן, ואני בהלם טוטאלי, יקירתי...