(ר)ציניות.

זה מרגיש כאילו לא כתבתי פה כבר שנים...

אתחיל בלתאר סיטואציה - כרגע יושבת על המיטה מול איש יקר ואהוב שבמקרה הוא היקר והאהוב שלי. הייתי אומרת שאני מאושרת, אפילו מאוד מאושרת, אבל אני משתדלת בתקופה הזאת לא לזרוק את המילה הכבדה הזאת באוויר ללא הצדקה. עוד מעט אני עם האיש היקר והאהוב הזה כבר שנה מהחיים שלי. כנראה שאני באמת מאושרת.

יש רגעים, ויש רגעים. ככה זה היה וככה זה יהיה תמיד. המאזן הוא כרגע חיובי, בכל תחומי החיים.

אני מרגישה שאיבדתי כ"כ הרבה מעצמי, מהסביבה שלי, אבל אני מחוייבת לכך שהאבדן הזה הוא לטובה - למען בנייה מחדש, למען החזרה רק לדברים הטובים שקיימים. אין עוד פסימיות, אין עוד דיכאון. אני - אופיר החדשה והמשופרת - אופטימית, חיובית, ונלחמת על שלי ועל מה שמגיע לי. עוד שנה נגמר הצבא ואז מתחילים החיים, סביר להניח שאהובי שפה מולי, שכרגע מתחיל להפגין סימני התעוררות, יתחיל איתי את אותם החיים השלמים והטובים שצפויים לי, כנגד כל הסיכויים וההימורים של כל העולם, סביר להניח שמוזיקה תהיה חלק ענקי מהחיים שלי, כי אי אפשר אחרת, וסביר להניח שאם לא אומר שאני מאושרת, כי זאת באמת מילה גדולה וכבדה, אוכל לומר שאני שלמה.

בחיוך של שביעות רצון ותחושת חמימות שמתמקמת בלב,

חוזרת לשורשים,

אולי לתמיד,

-אופיר-