(ר)ציניות.

ימים במשרד עד 19:00, לשבת ברוסטיקו לאחר מכן עם הבנות ולדפוק שוט למונצ'לו. 

יש געגועים, ויש להניח לך קצת. עוד כואב, עוד ייכאב, אבל לטווח הארוך, אתה נהפכת להיות האיש שלי. יש בי גם רוח קרבית ולוחמת, שאומרת לי להילחם עליך, להילחם עלינו, ולא רק עליך אני צריכה להילחם. גם עם כל הטלפונים וכל המיילים, והדרישות, והטלפונים אחרי 21:00, הלחץ, עם כל אלה אני נלחמת לבד.

הוא, באמת שכבר אין מה לומר. אני אוהבת, מתגעגעת, ומצפה ל25 באוקטובר. אין יותר טוב מזה.

היא, אני מקווה שנחזור לאט לכל הדברים הטובים שהיו לנו פעם. אני באמת התגעגעתי, ויום ראשון הולך להיות נוסטלגי וכיף:).

הוא, בפגישות האחרונות שלנו הרגשתי שהוא מתייאש ממני, ובסוף אותו הקפה, הבנתי שכבר לא אשמע ממנו, לא בעתיד הקרוב לפחות.

הוא, באמת שלא ציפיתי שככה הוא יהיה שם בשבילי ברגעים הנוראים האלה בסופ"ש, שבכיתי כמעט 12 שעות ברצף. אבל הוא היה שם והוא עזר באמת כמו שלא ציפיתי ממנו בשנה האחרונה. היה טוב להיזכר בזה שיש לי תמיכה כזאת ממנו.

היא, עזבה לה למקום אחר, השאירה אותי לבד תמורת נעליים גבוהות ולסגור שבתות. אני שמחה בשבילה, אבל עדיין קשה בלי שותפתי לחפ"שנות.

הוא, אני שמחה שחזרנו להיות ידידים, למרות שזה מוזר לי.

היא, כבר לא מה שהכרתי, ידעתי או ציפיתי. גם הנתק הזה. לא ציפיתי שתמהרי כ"כ ללכת, אולי שנילחם בזה עוד קצת, אבל זה בעצם השורש של הבעיה שלי איתך, חוסר המוטיבציה להילחם ולשפר.

באמת שיש עוד הרבה, אבל לא עכשיו.

חזרנו.

-אופיר-