(ר)ציניות.

אז את מתבלבלת, המוח חושב מהר יותר מהלב, כי זה התפקיד שלו לחשוב והתפקיד של הלב לעשות מה שבזין שלו. אני אוהבת אותך אני אוהבת אותך אני אוהבת אותך אבל, אני כבר קצת מתחרפנת. המוח חושב לי יותר מדי. המוח המוח המוח כואב מאוד כשחושבים יותר מדיי. אתה אוהב אבל אתה לא תמיד אומר, לא מספיק אומר. משאיר אותי ספקנית. אני טובה בלהטיל ספק. אתה עושה מה שבזין שלך אבל זה לא נראה שזה מה שבלב שלך. אני אוהבת אותך אני אוהבת אותך אני אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד. מפחיד מאוד לדעת בוודאות מפחידה מאוד שזה לא מספיק כבר. אתה אוהב אותי? באמת שאין לי מושג. איך זה יכול להיות שאחרי שנה ביחד עדיין אני לא בטוחה שזה אמיתי מבחינתך כמו שזה בשבילי. אתה פשוט, בחור בחור בחור. גבר גבר גבר שיודע להגיד לבחורות מה שהן יודעות שאתה אומר כדי לזיין אבל זה עובד, ואת הזין אתה השחלת כבר בהרבה חורים. אתה גבר-גבר, בחון מן המניין. איך פתאום אחרי שנה, הגבר-גבר שעתיד להיות אישי-שלי, אני לא יודעת שאתה אוהב אותי? אני מאמינה שנוח. אני מאמינה אפילו שטוב. גם לי נוח וטוב. אבל אני מרגישה כ"כ הרבהיותר מנוח וטוב ונחמד ויפה. אני מרגישה שכואב לי הלב, הדבר הזה שאמור לקפוץ לחלל, ממוקד יותר מדיי בקריעה שלו מבית החזה שלי מאשר הגעה אל היעד כי "מה אם אנחנו סתם". אני פשוט בהלם שאחרי שנה פתאום יכולה בכלל לעבור בי המחשבה הזאת שאנחנו סתם. כואב לי הלב הלב הלב + המוח המוח המוח הרבה מאוד. אני לא מצליחה לסדר מחשבות, השולחן בעבודה נקי, אבל המגירה נראית כמו הצרות שלי, כי אחרי שדוחפים את כל הבלאגן של השולחן למגירה, זה מאוד מתאים ללוק המאוד ספציפי של הצרות שלי. זה הכל דחוס במוח מוח מוח שלי ושוליים אחדים מבצבצים מהאוזניים,אני מתחרפנת אני מתחרפנת אני מתחרפנת מתחרפנת מתחרפנת. החדר שלי נראה כמו המוח שלי שנראה כמו הצרות שלי. אני מפחדת מפחדת מפחדת מאוד. די כבר עם השטויות, למה את לא יכול לשם שינוי להראות קצת יותר מהנורמה של סופ"שים של מתמטיקה, מחשבנים אחד לשני את ההתנהגות והשעות. אולי פעם אחת תפגין חיבה גם כשלא צריך, כי ברגעים האלה הכי צריך. אולי כבר המוח שלי יפסיק לדמיין שאת כל הדברים הטובים שאתה אומר לי, אמרת גם לכל החורים הארורים שבהם בילה הזין הזה שלך ובסוף עברת מחור לחור, מחור לחור, עד שהגעת אליי.אני כל הזמן מדמיינת, אבל אני לא מצליחה להגיד שזה רק דמיון. קשה לי, כואב לי, אתה מחרפן אותי ברמות שאני אפילו לא יכולה להביע בכתב. אני רוצה כ"כ הרבה פעמים דיי. דיי כבר עם החרא הזה, מעיזה אולי ללחשש שמגיע לי יותר, אבל מאמינה שאתה הרבה יותר ממה שאתה נותן. מגיע לי שתתן לי יותר, אני מלחששת עכשיו. תשים לב שעכשיו, הרגע הזה בדיוק, זה הזמן להציל אותנו. לאט לאט לאט הלב הלב הלב מפסיק אם אתה ממשיך להיות הגבר גבר גבר שמגיע לי יותר יותר יותר כי אם זה ימשיך ככה אז אני אצליח להשלים:  אולי אני לא אוהבת אותך לא אוהבת אותך לא אוה...

day 2

אני רוצה להאמין שאני ואתה נאהב אחד את השנייה לתמיד. נתחתן, ותהיה לנו ילדה קטנה ובלונדינית כמוך, אני רואה אותך מרים את אחיך הקטן למיטה אחרי שהוא נרדם בסלון, ואתה אוסף את הגוף העדין והקטן והרפוי שלו בעדינות ומניח אותו לישון, ככה אני רוצה שתרים את הילדה שלנו. אני רואה אותי בתוך אולפן שבתוך הבית, כותבת שירים על אהבה, כמה שהיא טובה ויפה, ולפעמים היא כואבת מרוב הטוב והיופי הזה. אני רוצה להאמין שאתה רוצה את אותם הדברים. אתה אומר שאתה רוצה והיום החלטתי שאני בוחרת להאמין. מחר אולי אני לא אהיה כ"כ מלאת אמונה. כל יום אנחנו בוחנים את האהבה שלנו וכל יום עד עכשיו היא ניצחה את כל המהמרים הכבדים ש"הלכו על בטוח" ואמרו שאנחנו לא נחזיק. והנה, אנחנו מחזיקים. אנחנו הרבה יותר חזקים ומאושרים מכולם. כולם פשוט אכולי קנאה ואכזבה מההפסד על ההימור הבטוח. בוא לא נוותר עכשיו, עכשיו זה הכול תלוי באחזקה. שימור וטיפוח. לעשות מאמץ גם כשקשה, במיוחד כשקשה. אלוהים יודע שאני עושה, ונראה שגם אתה. אנחנו בדרך הנכונה.רק להמשיך הלאה. אני רוצה להאמין שאתה תחזור הסופ"ש, ושאתה תנשק אותי ותחבק אותי ותאמר שהתגעגעת אליי הכי מכולם, תקרא ביחד איתי על הלימודים שאני מתחילה ותתרגש, ותספר לי איך שכשנגור ביחד אז יהיה לי אולפן משלי כדי שאני אוכל לכתוב ולשיר לך שירי אהבה, ותגיד שוב ש"האירוע הבא שלנו", אולי לא הבא, אולי הבא הבא, אבל בקרוב, ועוד נשיקות וחיבוקים, ואני אוהבת אותך גם, המון המון, תמיד. מי יודע, אולי כשמתכננים כמו שצריך וממש מקווים, דברים טובים מתגשמים... אני אוהבת אותך.

day 3

ההפכפכות היא התכונה הכי מאפיינת שקיימת לנשים, ואני לוקה במקרה קשה של הפכפכות רגשות. בשלב הראשון, את רואה סימנים, עושה סצנה פה ושם, אבל באופן כללי את סולחת ומוותרת ושותקת למעט ברגעי קריז קשים. את רוצה להיות מאושרת ואת עוד מאמינה שזה אפשרי. בשלב השני הוא ממשיך, מתמיד בחרא שהוא משגר אלייך ואת עושה את האמ-אמא של הסצנות, נפרדת ממנו ל-3 דקות בדיוק, ואז חוזרת לאותן הזרועות כי את צריכה חיבוק אחרי רגע קשה כמו זה. אני עוד לא יודעת מה יש בשלב השלישי, אבל הוא קרוב. נחיה ונראה. מה לעזאזל ביקשתי שאתה לא יכול לתת? ההסבר היחידי שאתה לא עושה את כל זה הוא שאתה פשוט לא רוצה. לא רוצה אותי, לא רוצה להיות איתי ולאהוב אותי. אז בבקשה, לעזאזל, תזרוק אותי לכל הרוחות. מאסתי מעיסוק בחשבונאות. או שאתה מתרצה לבקשות שלי או שלא. אני לא אתחיל להישאב למאזן החיובי/שלילי. תהיה טוב תמיד. לפחות כמעט תמיד. לא חלק ככה וחלק ככה, ואז אני חייבת לחשב איזה חלק יותר גדול... באמת שאני לא יודעת כבר... אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה, אין עוד בקשות אחרי הבקשה הזאת... תוכיח לי. אני בשלב שאני צריכה הוכחות. אני לא יכולה להסתמך על אמונה עיוורת שהפנטזיות שלי בעלות פוטנציאל להתגשם, כשכל החצים מצביעים לעבר השביל השני, המאכזב יותר מבין השניים. הייתי נפרדת ממך אם הייתי מסוגלת לא לאכול את עצמי בייסורי תופת על זה שאיבדתי אותך, אז בבקשה תוכיח שלא איבדתי אותך. תבין שאני בבית, אני לא ברמאללה. אני בבית, ופה זאת המציאות. הימים שעוברים פה עוברים אצלך בשבועות, הספירה שונה. ההבטחות שאתה לא מקיים מהדהדות פה ביתר חשיבות כי מצורף להן המרחק העצום שבנינו. כשאני אומרת שאני מחכה, אני באמת מחכה. מחכה לשיחה, להודעה, לך. אני התחייבתי ל3 שנים עם אופציה להארכה, זאת התחייבות אדירה, אם אתה לא מבין. זאת אומרת שלמרות שאני משתחררת עוד עשרה חודשים, ומתחילה ללמוד, אני עוד לא אעבור לגור לבד, כי אני אחכה לך. חגים, ימי הולדת, שבתות, אני אחגוג איתך מרחוק, ושוב, אחכה לרגע שתוכל לחגוג איתי. התחייבתי גם להתחלק בך עם כל העולם, מחכה לתור שלי, מתי לי ייתנו מנה של הבן זוג שלי? התור ארוך, ואני מחכה בו מבחירה ובהשלמה. והפחד עליך, שאתה צריך להיות בסדר, ואתה לא כי אתה עושה דברים מסוכנים, ואני כ"כ מקווה שאתה שומר על עצמך וששומרים עליך כי מרחוק אני לא יכולה לקחת אותך אליי ולהינעל איתך בחדר, להגן על שנינו מהעולם. אני לא רוצה שתשמור עליי שם, אני רוצה שתשמור עליי כאן, בחיבוק חזק חזק מפצלח עצמות. לפני ארבעה חודשים בדיוק הייתי משוכנעת שאנחנו נהיה ביחד לתמיד. זאת הייתה ההרגשה הכי טובה בעולם, ועכשיו היא נלקחה ממני. בבקשה, תחזיר לי את ההרגשה הזאת. קשה לי להמשיך בשגרה השוחקת הזו בלעדיה. לבנתיים גוררים, אח"כ יהיה בסדר. מתי זה בדיוק אח"כ? מתי יהיה בסדר? אני צריכה שלפחות קצת עכשיו יהיו לי טעימות מ"אחרי הצבא", קצת יותר צומי לבחורה שאוהבת אותך. אני מסיימת את ה"מכתב" הזה בתקווה שדברים יהיו יותר טובים... הנה, עכשיו התקשרת ורשמתי לי עוד פלוס במאזן. מחכה לרגע שאוכל להיפטר מהמאזן הארור, שאני ארוויח אותך מחדש. אני רוצה אותך איתי. אז היום זאת אופטימיות מאולצת ותקווה, שלאט לאט היא תוכיח את עצמה.