(ר)ציניות.

בלי עוד צעדים נואשים לעבר המטרה ההולכת ומתרחקת,

כשהעייפות מתמקמת לה במקום הזה שנוח לה בו כל כך, בלב שלי.

זה לא ייאוש. זאת לא מלודרמה.

זה וויתור רציונלי נטו.

כש"מטרות" אחרות מקיפות אותי בערפל סמיך, כשהמטרה הראשית לשעבר מתגמדת בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות ל"הגשמת מטרות" כלל, אני מוצאת הומור ואירוניה במשפט הנכון להחריד, 'ולעולם לא נדע שובע'. כשגופים וגופות מרחפים באותו הערפל הסמיך, הם לעולם, לעולם לא ידעו שובע, מודעים בכל שבריר ממהותם לרעב גופני-אמוציונלי(פוליטי-אידיאולוגי-הומניטרי, לנסיכות שבנינו) שכמותו, אני נוטה לומר שלא היה מעולם. אבל מה לעשות, ההיגיון פוסל את סיפוק היצר הרעבתני אליך.

כשהים בוגדני ומלא מערבולות, אני מוצאת שקט בנוחות ובקונצנזוס, בעוד ששם אני מעיזה יותר, פה פחות, ועדיין לא באופן מלא לחלוטין. לעולם לא אהיה משוחררת עד כדי כך.

ובכל זאת, אפילו כשהמטרה כבר אינה בטווח ראייתי, בטח שלא בטווח ממשי לביצוע, הוא רודף אותי.

מרעיב אותי.

הרציונל מעולם לא היה חזק אצלי.

('ולעולם לא נדע שובע'...)

...

יופי של דברים בזמן האחרון, אחלה הופעה של אסף אבידן, אחלה התפתחויות, ושיפור ניכר בגישה הכללית ובשמחת החיים.=)

וברלין!

שבוע חו"ל, ננקה את הראש עם בירה גרמנית, עם כמה גרמנים, רק אני והאישה.=)

יהיה טוב. אפילו טוב מאוד=)

-אופיר-