(ר)ציניות.

אני מפחדת.

הרבה יותר ממה שאני מראה.

כשהוטחה ה-כמעט גוויה לפניי,

כשהזינוק לקדימה אל האחור שלי בוצע ומומש,

מצב ההלם והאדישות המוזרה לאור הנסיבות לא איחר לבוא ולהסתיר את אותו הפחד, שפתאום התגמד.

מצבי הלם מעולם נראו כ"כ מצחיקים במבט לאחור, בזום אין על אישה משוגעת.
אפילו השוטרים חשבו שזה מצחיק.

...

געגועים אירופאים, לכיוון הזה ולכיוון השני, ולכל כיוון ארור אחר.

לפחות המונולוג שלי אמיתי וכנה, כל המילים המתוכננות שמרכיבות אותו מחושבות ומסודרות באופן הכי אמיתי וכנה שאפשר ברמת תיכנון מפורטת שכזאת.

ואני חצי מנותקת רגשית מהסיפור, אפילו לא חשבתי על זה ביום הכי מתאים ומענה למחשבה עליו. אולי אני מאוהבת.

אולי אני סתם משכנעת אותי באופן הפוך מהמציאות לעבר האירוניה.

קראתי סיפור על אהבה אמיתית, שחוצה עולמות ואת מרלין מונרו לשתי חתיכות גדולות וגסות.

אני חושבת שהפסימיות השתלטה עליי משום שהמסקנה המתבקשת אצלי היא שאיני עוד רומנטיקנית חסרת תקנה, אני מפקפקת באותה האהבה הגדולה שהייתה לי אלייך, מכניסה אותה לקטגוריית ה"דמיון אמוציונאלי". לעזאזל, המשפט המתבקש פה הוא כל כך מגעיל. "איך את זה הוא הצליח לקחת לי?".

אני מתאהבת מחדש רק מעצם המחשבה על הדחייה שתבוא ועל הרגשת הגועל שתתפשט בגופי למראה עצמי, מתרפסת ורצינית, "לשם שינוי"

אולי אפילו אני אתאפק ואמנע מאיתנו את הצרכים המעוותים שלנו, הצורך שלי בחצאית בים, הצורך שלך ברבע שעה להיעלמות מזירת הפשע.

למרות שזה אינו פשע. למרות שטביעות אצבעותיי מעלות אבק על גבך כמו בפרק בסדרת משטרה סוג ז', אני בוהה בעיניים חולמניות כשאני מקווה שאתה לא מסתכל, לעתים לא שולטת בעצמי להסתכל בך, אף פעם לא שולטת בעצמי בשום מובן אחר בעולם.

המונולוג. אולי מאוהבת. הגב המוטבע. זיכרון שפתיים, חיוך. רצון לבכי. אין מה לבכות. מחסור כרוני בדמעות ונוזלי גוף אחרים.

מאוהבת. אולי. איברים(גב, שפתיים). דמעות על לחיים, מאשרות הגעה לזווית פה אשר לעתים רחוקות מדיי פונה למעלה.

געגועים אירופאים. סנטימנטלים-מתוכננים-צפויים מראש-מוכחשים בהיגיון-מוכחים בהיגיון-דוחים-נדחים לעת אחרת-אדישות מוחצת מצדך-פסימיות הורסת מצדי-מאוהבת.

אולי.(איברים- גב, שפתיים...)

...

אני חוזרת לפה, לשם, אחורה בזמן.

-אופיר-