למה אני שמה בכלל..? רציתי לעשות עם עצמי משו נורמאלי... לא לבזבז את הזמן בצבא. לתת מעצמי מה שאני יכולה,להכיר את כח הסיבולת שלי ואת עצמי. להכנס לתוך מקום חדש, עם אנשים שאני אצתרך לחיות איתם ולעבור איתם דברים אמיתיים , של חיים ומוות... יום אחד איבדתי את כל מה שהיה לי ולאט לאט החזרתי לי את כל מה שבאמת חשוב לי.

אני כבר לא אותו בנאדם. אני יודעת יותר לפעול לפי הלב שלי ולעשות החלטות לדילמות של מוסר לב ומציאות.

התמודדתי עם דברים שלא חשבתי שאני אצתרך להתמודד איתם. עוד סכין בגב, עוד אכזבה מבנאדם קרוב, ואפילו מהאנשים הבודדים שנשארו קרובים אלי. וזה בחיים הפרטיים שלי.

ובשירות הצבאי, זה נראה כאילו אחרי המלחמה יש שקט,  עזה נרגעה, אבל הם רק מתכננים את הפעילות הבאה, אני רואה שם הכל, טוב לא הכל, אני רואה מספיק, ושומעת מספיק ויודעת מספיק. אני מבינה, מכירה, את מה שלא רציתי להתמודד איתו אף פעם, פוליטיקה, דעות, שנאת חיי. הדברים שגורמים לקרעים האלה ביניינו. וואלה אסור לדבר על פוליטיקה בצבא? זה רק מחייב אותך ליצור לעצמך דעה, נמנעתי מלראות חדשות ולהתעדכן, תמיד אמרתי-"מה שאני צריכה לדעת אני אדע!" וזה היה נכון. אבל כשהחלטתי לשרת בעזה, כדי "לעשות משהו מועיל עם עצמי בצבא" .... "לחיות את הצבא" "לא לבזבז שירות בתור פקידה".. לא חשבתי ברוב טיפשותי שזה יאלץ אותי להתמודד עם דברים שאני לא מבינה בהם, שלא רציתי להבין בהם. והתפקיד מחייב אותי להבין בהם. עכשיו, עברו 9 חודשים מאז השירות הצבאי שלי, כמעט חצי שנה בסדיר, אני מבינה מה אני עושה, ואני מבינה מה הדעות הפוליטיות שלי והגעתי לכמה מסקנות

נכון! אנחנו הצבא הכי הומני בעולם! נכון אנחנו נותנים המון בשביל הפלסטינאים, אזור מחייה, חשמל, מים.

אבל, ההתנתקות גרמה לדבר אחד- לרכז את כולם ולגרום לחמאס להשתלט להם על החיים ולהרוס להם אותם גם ככה. ואנחנו? מתייחסים לכולם כאל חמאס מחוסר ברירה, יש חוקים מאוד ברורים וטובים לא כל דבר נעשה בפזיזות, אבל, כשמי שמנהל את האירוע הוא בנאדם צעיר וימני, האירוע נגמר לא טוב, ואני לא רוצה לפרט, נאלצתי להתמודד עם לילות ללא שינה, מלאי יסורי מצפון, חלומות רעים על דברים שראיתי, שעברתי. מעבר לזה, הלוואי זה היה רק מראות, זה מעשים שאני לא שלמה איתם, דברים שמספיק שאני אהיה חלק מהם ואני מרגישה רע. אני לא משמיצה לרעה את צה"ל! אנחנו צבא הומני מאוד! החוקים והפקודות מאוד הומנים וברורים, אבל יש דברים שלא עוברים חלק. שנוגדים אחד את השני.

דבר אחד אני יכולה להבטיח- לגבי בטחון המדינה אפשר לישון בשקט, לגבי בטחון וחיי הפלסטינאים המסכנים זה משהו שצריך לראות כדי לרחם. לראות שאין הרבה מה לעשות. הם כלואים למציאות נוראית שאני לא מאחלת לאיש לחיות בה.

אני לא רוצה להיות חלק מזה, לא רוצה להחזיק נשק ובטח שלא לטווח כדי לסמן V שעשיתי את זה פעם בחצי שנה!

נכון אני בגזרה שמחייבת אותי לחיות במלחמה תמידית. אבל אני לא רוצה לחיות עם דם על הידיים!

זה לא בשבילי! יש אנשים שמסוגלים ואני סומכת עליהם שהם יגנו עלי ועל המדינה שלי. לי זה לא מתאים!

  אני רוצה לחיות באהבה בשלום בחיוך! להסתכל בעיניים של הילדה הפלסטינאית הקטנה- שתחייך ותהיה נקיה ויהיה לה בובה קטנה ביד והיא תוכל ללכת ללמוד ולשחק בחוץ לחיות בכבוד מינימלי כמו בנאדם! כמונו! מה הם שונים? רק בזה שהמזל שלהם רע, ושיש מעליהם שלטון שגוזל להם את כל הכסף ללימודים ומחייה בשביל נשק ורצח. ואנחנו, חוץ מלמנוע את הרצח הזה, לא יכולים לעזור להם.

אני לא יודעת, אין לי פיתרון לבעיה הנוראית הזאת, אבל זה עושה לי כלכך רע שאני לא ישנה אפילו כשאני בבית לכמה ימים. אז.... לעזוב? לעזוב את הגזרה? את החברים הכי טובים שלי? שהיו שם בשבילי כשהכל התמוטט לי גם בחיים הפרטיים? את ימי שבת בלילה שיושבים במועדון רואים שרק ואוכלים פיצה? את ימי הקיץ החמים שמכניסים קוביות קרח אחד לשני לחולצה? את הבדיחות הלא מצחיקות? את חדר המוזיקה שבנינו שם? לעזוב את מש"א ארז?!?! אני לא רוצה!

זה לעבור למקום חדש, עם אנשים שאני לא אוהבת (ואני כבר מכירה חלק) לעבודה משעממת ונוראית שאין לי מה לחפש שם! ולחיות בחדר מעצבן ואוכל מגעיל, לקנות בשק"מ ולהשמין, להתחפשן ולרבוץ. זה לא בשבילי.

מה כן בשבילי?!?!? מה אני עושה עם עצמי?! הכל קשה הכל נורא, אני לא מוצאת את עצמי בכלל.....

יש פתרון קטן למצב שלי... זה דורש ממני זמן ולבלוע את הרוק, לסבול בשקט לתקופה... אולי קצת ארוכה, לחכות... למרות שזה אפילו לא בטוח... ממ..

אני צוחקת על מי שאומר את זה אבל.... עד מתי?... =\