עוד יומן רשת ייחודי

כשהקדמתי לתחנה, חשבתי מה אני רוצה להגיד לו. מה אני רוצה שיקרה. דמיינתי אותו מגיע, דמיינתי לעצמי (כמעט בקול רם) איך אני אומרת מולו את המשפט "כדאי שנפרד".

תחושת בחילה מילאה אותי. הדבר היחידי שעלה לי לראש היה הבכי שילווה אותי כל הדרך חזרה ביתה.

חשבתי, זה לא הדבר הנכון לעשות. לא עכשיו.

כשנפגשנו התרגשתי. הרגשתי רע עם עצמי.

כמעט התבישתי במצב הפיסי שלי - במחזור, שעירה וממהרת לחזור לעבודה למחרת.

דברים הרגישו שונה, כאילו הכרתי אותו מחדש (נכון, לא עבר המון זמן). הקול שלו נשמע שונה, הפנים שלו נראו לי מלאכיות ברגעים מסוימים. מילים הגיוניות יצאו לו מהפה.

הוא לא מאמין לי.

הלילה בכיתי כל כך.

כנראה הבכי באוטובוס בדרך חזרה הבית, קרוב משחשבתי.