עוד יומן רשת ייחודי

חשבתי שאין לי מה לומר על יום הזיכרון לשואה. חשבתי על כל הקונספירציות שקשורות ליום הזיכרון הזה. חשבתי על הדרך בה מנצלים את המונח "שואה" למטרות לא נכונות. חשבתי על איך מנצלים את השואה עצמה למטרות שאני לא מסכימה איתן.

חשבתי על איך שלא זוכרים נכון את השואה, על כך שאנו לא אומרים מספיק "לא שוב" אלא רק מדברים על הזיכרון.

חשבתי שאין לי מה לומר. שעכשיו, כשאני כבר לא קשורה בכלל למערכת החינוך, אני יכולה פשוט לפסוח על היום הזה.

אבל אז הגיעה הצפירה.

היא הגיעה משום מקום. עבדתי בחצר פסטורלית, על אירוע שאנחנו עובדים עליו בגרעין.

ישר עמדתי. קפצתי כמעט.

החזקתי את ידי מאחורי הגב. לא הצלחתי שלא לדמיין את עצמי מחזיקה חזק חזק את היד של סבתא שלי. שהייתה בת 18, בפולין. שלא נגמרו לה הסיוטים על הנאצים. שהמשפחה שלה קבורה באיזה קבר אחים כלשהו.

לא יכלתי להפסיק לדמיין אותה בוכה.

ולא יכלתי להפסיק לבכות תוך כדי.

אחרי הצפירה, אנשים חזרו לשגרה כאילו כלום. חזרו ללחץ העבודה (העצום) שיש כרגע במשרדים פה.

חיבקה אותי מישהי מהגרעין. וזהו. חזרנו.

יש בי רגשות מעורבים.