עוד יומן רשת ייחודי

שבוע אחרון בירושלים (עד 31.9). זהו. אפילו את הקבע שלי כמעט סיימתי. אשקר אם אגיד שלא נמאס לי. די, מספיק. גם לקומונה נמאס ממני, אני בטוחה בזה. נמאס לי מאיש הקשר המרכזי שלי בעבודה בגינה (אני לא היחידה שמרגישה ככה לגביו).

אני מפחדת מהחיים החדשים. הם נורא קרובים. עוד לא מצאתי עבודה, עכשיו אני מחפשת בלוחות באינטרנט, שזה די מבאס. אני אפילו לא ממש בטוחה מה אני מחפשת.

הכל חדש ומרגיש גדול עלי.

מחר אני נוסעת לסופ"ש אצל החבר. זה מאוד לא פוליטקלי קורקט מצידי להגיד, אבל אין לי כל כך חשק לסופ"ש במקום מבודד, שהוא לא הבית שלי.

יש לי מצב רוח להמשיך לחפש עבודה מצד אחד, ומצד שני להמשיך להתפנק בבית של אמא ולהרגיש ילדה קטנה לעוד 5 דקות.

חוץ מזה, שאני במחזור. בשבוע האחרון (עם או בלי קשר) יש לי רק תחושות בטן לא נעימות (גם תרתי משמע). כל כמה זמן צצים לי זכרונות לא נעימים, סתם ככה, שעושים לי תחושה של "את לוזרית, תמיד היית". אני יודעת שאני לא, אבל המוח שלי פשוט שולח את הזכרונות הלא קשורים האלה פעם בכמה שעות. תמונות שמלוות בתחושות לא מוסברות של בחילה.

ולכן, בעיקר בא לי לשכוח מהמציאות.

וזה בדיוק מה שאני לא צריכה לעשות (אף פעם, סביר להניח).

אני מתוחה כמו קפיץ, לחוצה כמו טמפון, ולא מוצאת פורקן הוגן.

הכל צריך להיות מסובך כל הזמן?

*יש לי רעיון לקומיקס (סטריפ כנראה) ביקורתי, בקרוב אצייר.