עוד יומן רשת ייחודי

מה עושים כשאמא אומרת, שחבל שאין צבאה לפני המוות.

כשאמא מספרת שהיא מפחדת, פחד מוות יש לומר אולי, מאלצהיימר.

אמא שלה חוותה את המחלה (או מחלת שכחה אחרת), וכן, אני ראינו אותה שוקעת לתוך המחלה, שבשנים האחרונות, לא פעם או פעמיים, אמרנו אפילו בקול רם - לא שווה לחיות כך. וכולנו סביר להניח, הרגשנו הקלה כשהיא "עברה למקום אחר".

ובכל זאת, אני בת 20 וקמצוץ, אמא שלי, שמלווה אותי בכל שלב בעולם הזה, לא כל כך מבוגרת, ובכל זאת, אנו יושבות, היא מתסכלת ישר בעיניים שלי ומבקשת ממני, שאם היא תהיה במצב של חיים-לא חיים, שאתן לה איזה כדור, או כל דבר.

ואני.. איזה נטל.

כל פעם שיוצא לי לחשוב על לאבד את אמא שלי, אני בוכה.

ולא יכלתי שלא לבכות אז.

היא צודקת, אבל אני בספק אם אני יכולה לחשוב כרגע על משהו יותר קשה לעשות מהנ"ל.

קשה לי לחשוב על ההתבגרויות האלו, הזקנה, הפרידות, הקושי הפיסי והנפשי שכולנו נעבור מתישהו.

אני מפוחדת.