אז באחד הראיונות שהיו לי בקבלה ללימודים בויצו חיפה, כשנשאלתי "מה את עושה בזמנך הפנוי?" הדבר הראשון שעלה לי לראש הוא שאין לי זמן פנוי. שאחרי 9 שעות של עבודה כל יום (לפעמים יותר ומדי פעם פחות), אני חוזרת הביתה, ולרוב עייפה מכדי לעשות אפילו דברים הנחשבים כתחביב. לא מבשלת, לא מציירת, לא מנקה, עייפה, הולכת לישון.
כבר כמה חודשים שאני עובדת ככה. בזמן האחרון התחושות הרעות של העבודה במוקד שירות לקוחות מתחילות להציף אותי, ולא רק אותי, אין אחד במוקד לדעתי, שלא מרגיש כמוני במינון זה או אחר.
באופן כללי אני בתקופה קצת מוזרה בחיים.
נראה שעברתי מהר מידי בין השלבים: כילדה שמשתדלת לא לבזבז הרבה מידי כסף בבית, לעצמאית כלכלית פחות או יותר, או לפחות לא נטל כלכלי, לשלב שאני כמעט המפרנסת. בעצם למה כמעט? אני מלווה לאמא שלי כסף כל הזמן וכמובן שאין החזר, רק לעתיד הרחוק.
לא נעים לי לומר שאני מרחמת עליה לפעמים, אני משתדלת כמה שיותר להדחיק את התחושות הרעות שיש לי כשאני חושבת על כך שהיא לא מה שהיא הייתה פעם. קשה לי עם זה. ואני לא יודעת לאן זה יכול להתדרדר. לא רוצה לדעת.
לרוב, אני מרגישה מחוסרת אנרגיה. אני עצלנית. רק חולמת על לעשות עם עצמי משהו. אני רוצה לקבוע לעצמי יעדים אך לא יודעת מה יהיה ריאלי. ואני מתכוונת לנקיון הבית, לציור, לכל דבר יותר גדול מללכת לעבודה ולחזור ממנה.
אני מקווה להתקבל ללימודים הגבוהים בקרוב. משנה מקום משנה מזל.
ובכלל, מקווה לעשות סוף סוף דברים שמעניינים אותי.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
