עוד יומן רשת ייחודי

יש בי תחושות אמיתיות של כעס על אמא שלי על זה שהיא מזדקנת.

ככה, מול הפרצוף שלי, עם המון בושה ובלבול, ככה יושבת ומזדקנת, ממש כמו במערכון של אסי וגורי, עד פה לא חשדתי. 

טוב, אני מודה, כן חשדתי. אבל עכשיו זה מתחיל להכות בי, ברמה פיסית, וזה מתסכל ומכאיב. 

אני רק בת 25 ואני מרגישה שלהסתכל על המצב של אמא שלי זה כמו לערוך מחקר מדע של בית ספר יסודי ולצפות בעובש ורקבון שמצטבר על מלפפון ששכחו אותו קצת יותר מידי במקרר. 

אפשר ממש לחוש את המדרון החלקלק של חוסר התפקוד ואפשר ממש לתת תאריך ליום שבו זה קרה, היום שבו עזבתי את הבית ויצאתי לשנת שירות ומשם הכל פשוט לא כמו שהיה לפני כן. עם עליות וירידות, אבל בעיקר ירידות. 

עוד לא הגענו למצד שבו אני מגדלת אותה, וטוב שכך, אבל היום הזה לא רחוק. היום אני רואה את המצב הזה באופק ולא כיף לי, בלשון המעטה.

כאילו שלא חסר לי לחץ מסביבי בתחומים אחרים, או שאולי כל הלחץ הזה בעצם מתחיל משם.

אולי אני מפונקת, אולי אני צריכה להגיד תודה שזה לא קרה יותר מוקדם, שיש אנשים שיש להם הורים נכים עוד מילדות, אם אפשר לקרוא לזה ילדות. אבל גם יש ילדים בני 30 שלא יודעים מה יעשו אחרי הצבא. אני משהו באמצע.

אני כועסת ומפחדת. זה מטופש, אבל זה מה שזה.