עוד יומן רשת ייחודי

היה כל כך כיף להיות שם. הגעתי ביום חמישי בערב (היום האחרון). לא שהגעתי דיכאונית כל כך, אבל יצאתי עם חיוך על הפנים.

לקחתי לעצמי חוברת צביעה מגניבה ביותר (כמובן שלא צבעתי אותו, אלא שמרתי, כדי לצלם לילדים בביה"ס). בחוברת הזו יש דפי מצא את ההבדלים בין ציור של ילד המעיים על ילד אחר עם רובה / ציור שהם משחקים בכדור, יש ציורים לצבוע של אנשים בשוק של ירושלים וציור נחמד של ילד שקם לאישה ערביה מבוגרת באוטובוס, לספור חתולי רחוב שאישה זקנה מאכילה ועוד. חמוד לאללה.

ראיתי את חנן, ה"אומץ" שהיה איתנו בארץ הצבי, כשהתנדבתי שם. בינתיים הוא התגייס וגם ניסה שכנע אותי להתגייס עם נימוק ממש לא משכנע. בכל אופן, הוא מכר שם שירים שלו והוא הביא לי אותם בחינם וגם אמר שאולי הוא יבקר אצלנו בקומונה.

האמת, עוד לא יצא לי לקרוא את כל השירים.

התענית בדוכן ספרי יד שניה וכשהבנתי שהם חבורה של ילדים (נערים) שרוצים לעזור לאוכלוסיות חלשות, הבאתי להם את הטלפון של הרכזת שלי, כדי שאולי יעבדו על פרויקט עם אלון (ואולי יום אחד יהיו ש"ש ) .

הסתכלתי על ספר מערכי שיעור על הסכסוך הישראלי-פלסטינאי,

שאלתי כמה זה עולה?

60 ₪

אין הנחנה לש"שנים? ;)

אמרתי שבשנה הבאה אני הולכת לש"ל ואחד הדברים שהצבנו לעצמנו בתאום הציפיות הראשוני היה עבודה פוליטית יותר...

אז אחת המורות אמרה לי

טוב, אם זה לא ישב לך במגירה, קחי את ה בחינם, וקחי גם עוד משהו.

אני כזה.... נחמד תודה.

פניתי ימינה לפינת הקומיקס ועיינתי באחד הקומיקסים (שאני לא מצליחה להיזכר בשם שלו כרגע), אחד די מוכר, אני גם די בטוחה שראיתי חלקים ממנו בבמה חדשה.

מאוד אהבתי את הסיפורים שם, במיוחד את הסיפור הראשון. את השני לא לגמרי הבנתי, לפחות לא הבנתי מה ישראלי בו במיוחד. עם זאת, התלהבתי מזה שעד לפני שנה פלוס לא יכולתי להבחין בקריצות שם, כמו הפייטה היפה בסוף הקומיקס ויכלתי להגיד למה זה לא סוריאליסטי ("לפי הספר" לפחות).

בין הקומיקסים ראיתי חוברת שנראתה לי נורא מוכרת, של עומר הופמן, ואמרתי לעצמי "אה, איזה יופי, אני קוראת בבלוג שלו".

אז גם אמרתי למוכרים שם "איזה יופי, עומר הופמן. רק חבל שכל הסיפורים שלו עצובים. אז אחד המוכרים (שהיה ממש חתיך אגב) התלהב שאני מכירה אותו, שאל מאיפה אני מכירה אותו, סיפרתי שאני קוראת בבלוג שלו ושהוא ממש טוב. הו שאל למה אני חושבת שכל הסיפורים עצובים, אז אמרתי שהסיפור שקראתי הרגע דווקא לא כל כך עצוב, אבל בכלליות ממה שראיתי עד עכשיו הם עצובים, אז הוא הביא לי את החלק השני של הסיפור ואמרתי "הנה, זה נגמר עצוב". הוא שאל אם אני מכירה חומר נוסף שלו ואם אני קוראת עוד משהו ספציפי שמופץ בבתי קפה בת"א (כמובן ששכחתי עכשיו איך קוראים לזה וחבל).

שאלתי כמה עולים הקומיקסים (היי, למה לא לתמוך כלכלית?)

והוא אמר בחיוך (כאילו שלא חייכנו כל שאר הזמן), שהוא יכול למכור לי את שתי החוברות ב-10 ₪ ולהוסיף הקדשה אישית.

אני הסמקתי מאוד

אתה מדבר על עצמך בגוף שלישי, איזה מגניב, כלומר לא מגניב, זה מעצבן, למה אתה מדבר על עצמך בגוף שלישי? אוף... טוב, אני רוצה הקדשה אישית.

אז קיבלתי הקדשה אישית, המשכתי לדבר איתו קצת על הפרויקט שלו והלכתי.

אוך! רק אם הוא לא היה גדול ממני ב12 שנה!

*אגב, התגובה של כל בן אדם נורמלי לשאלה "האם היה כדאי לי להתחיל איתו":

אני: הוא חמוד

מישהו שפוי: אז למה לא?

אני: הוא בן 30

מישהו שפוי: אה טוב, זה באמת יותר מידי.

 

תגובה של שי (קצת פחות שפוי / התגובה הצינית)

אני: הוא חמוד

שי: אז למה לא?

אני: הוא בן 30

שי: ממתי זה הפריע לך?

אני: אמש'ך. אני מנסה לצאת ממוניטין ה"תסביך אלקטרה" שלי! וגם אף פעם לא הייתי עם מישהו בן 30.

 

תגובה של שני (התגובה הלא שפויה)

אני: הוא חמוד

שני: אז למה לא?

אני: הוא בן 30

שני: אז מה?

אני: מה אז מה?

שני: למה לפסול בן אדם על פי הגיל?

אני: שני, מה נפל עליך?

בהמשך קניתי את היומן לשנה הבאה של סלון מזה, אני לא בטוחה אם אני אשתמש בו, כי אין בו שעות ואני גם אוהבת לקשט בעצמי בעקרון.. אבל הוא נחמד ולא יקר מאוד.

ובגדול, זהו, היה שם שמח ונחמד.

רק שיש לי רגשי אשם על זה שאני לא מגיעה למאהל המחאה בעיר, פשוט שמעתי שממש סיוט להיות שם ואין לי ראש לילדים מעבר לשעות העבודה (וגם אז אין לי ממש כוח). אבל אם שני תבוא לירושלים, אז אולי אני אבוא איתה לשם.

לפוסט הבא: סיום ודברים נחמדים שאנשים חושבים עלי