אני חושבת שאני מתאימה לאח הגדול. אולי אני "חיה בסרט". כל עונה מתחילה במחשבה שלא אצפה, שזה רדוד, ובשתי העונות האחרונות נדבקתי. כל עונה מזכירה לי חוויות שעברתי עם שותפים בחיי ומעלה בי תהיות לגבי עצמי, איך אני אתמודד במצבי לחץ קיצוניים כמו בתוכנית ריאלטי? איך אני מתמודדת עם אנשים?
מאז העונה הראשונה, אף על פי שלא צפיתי ולא בפרומו אחד, אני חושבת על עצמי בוילה הענקית ההיא. מה היה יכול לעבור עלי? מה הייתי יכולה להעביר לעולם? הזמינו אותי לאודישן בעונה הזו, לא היה לי מושג למה אני הולכת וחשבתי שיהיה מצחיק. היום נראה לי שזו חוויה של פעם בחיים.
לקחת חלק בדבר כזה דורש תנאים מקדימים, למשל לא הייתי נכנסת כאמא צעירה, אני לא מבינה בשום צורה בנות שעושות את זה. לא הייתי דוחה דברים רציניים כדי להגיע לתוכנית (עבודה טובה במיוחד, לימודים וכו') וגם תכלס, אין טעם ללכת לדבר כזה אם אין לך משהו לקדם (בעיקר הכוונה לתחום המקצועי שיווקי). כך שהתקופה הטובה ביותר בעיני ללכת היא אחרי התואר, מיד אחרי.
מעבר לזה, אני שמחה שלא הלכתי אז, התבגרתי הרבה מאוד מאז ונשאר לי גם עוד להתבגר עד שאתאים לדבר כזה, וגם לא הייתי בגרעין דבש אם הייתי הולכת וזה היה נפלא, דבר שעיצב אותי רבות.
מה הייתי מכניסה לאח הגדול?
המון דברים מוזרים. אם להשוות לדיירים בעונות האחרונות, אני מן שילוב של סער ותמיר מהעונה הנוכחית, סיוון מהעונה הקודמת, אולי גם שרי מהעונה הזו, ובעיקר אני דומה לעצמי. באמת שאני לא מנסה להתרברב כשאני אומר שאני שונה ומיוחדת, לפעמים זה אפילו לא חיובי בשבילי. במסגרות שונות נתקלתי הרבה מאוד באנשים שאמרו לי שהם אף פעם לא פגשו מישהי כמוני, קשה להדביק עלי סטיגמה, אני קצת מכל מני דברים ואני בלאגן של הוויות.
יש את הכיוון ההיפי, שמאלני, אקולוגי וכו', אבל זה אף פעם לא הדבר הקיצוני ולכן יש בי צדדים שונים, כמו שגואל מהעונה ה3 טוען וחוזר, שהוא לא היה שם על תקן ההומו, כי הוא הרבה יותר. מי שקורא את הבלוג השני שלי, בטח יודע שאני פרובוקטיבית בדברים שאני משדרת בעבודה שלי, ואולי גם מי שקורא פה לעומק יודע את זה.
אני חופרת -על דברים עקרוניים (ולקח לי זמן לסגל לעצמי את התכונה הזו), אני לא היגיינית בשיט, מפוזרת, קצת מפלרטטת, קצת בחיפוש אחרי הזהות שלי.
יש בי את הצד של סיפור חיים לא קל, משפחה חד הורית, בלי יותר מידי כסף, לא מקובלת בחברה - עד לרמת החרם מספר שנים כשהייתי קטנה, הייתי ילדה מפוחדת ולקח זמן להתגבר על זה, לקחו לי הרבה כוחות ושנים לגבש בטחון עצמי ויכולת לדבר.
הייתי רוצה למצוא את עצמי בתוכנית הזו מתווכחת עם אנשים על חסכון במים בשטיפת כלים, על לא לזרוק אוכל ולהכין קומפוסט (מה הסיכוי שההפקה תכניס קומפוסט לבית? הלוואי), על עישון. הייתי רוצה לעשות מן פינת "מה שירי הייתה עושה עם הדבר הזה במקום לזרוק אותו?" זה יכול לתפוס 
.
יש לי תחושה שבבית האח הגדול אני אבכה המון, אתעצבן, לא אבין למה הכנסתי את עצמי ואלי אלמד על עצמי המון. על מצבי לחץ, על אנשים שונים.
ככה, להתנתק מהעולם בזמן שהעולם לא מתנתק ממך.
מעניין אם אמא שלי הייתה מוציאה בג"צ נגד זה שאהיה בתוכנית. חבר שלי גם לא היה מת על זה.
ועדיין, סתם כך, כי אני רוצה להכיר את עצמי במצבי קיצון, כי משימות שטוטיות עם תחפושות נשמעות לי כמו דבר שממש מתחשק לי לעשות, מסיבות מצחיקות למיניהן, אני מפנטזת על להיות שם, יותר מלצפות בתוכנית.
עוד מן "סיטואציית צבא", הפגישה עם האנשים שלא הייתי פוגשת כנראה וגם אם הייתי פוגשת לא הייתי מגלה עליהם דברים שמגלים אחרי שהות ממושכת במקום סגור.
הייתי רוצה להשאר לפחות עד לשלב שבו נפגשים עם המשפחות בתוכנית, עד לשלב שבו הדברים ניהים מאוד רגשיים, לראות האם גם האנשים בחוץ שקרובים אלי עוברים תהליך כלשהו של היכרות חדשה איתי. אני רוצה שאנשים שאני מכירה יתגאו בי, אני לא חושבת שאאכזב.
האם יהיה לי בית לחזור אליו אחרי 3 חודשים?
כשאכנס, אולי אומר במדרגות:
כולם יהיו נחמדים, רק צחוקים, אנשים רגועים, לא צרי עין, לא כוחניים, נחיה בהרמוניה.. כן בטח.
ומה אעשה בלי ערוץ 20 האמיתי - ערוץ 99?!
(נ.ב כתבתי את הפוסט הזה בערך שבוע לפני שהתפרצה הפרשיה של סער שיינפיין והכדורים, אבל אני עדיין מרגישה ככה, לפחות אחרי שהבנתי שהחליפו את הפסיכיאטר בהפקה).
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
