כמתבגרת (אפשר לומר גם "כילדה", כי בתחילת גיל ההתבגרות עדיין הייתי ילדה), זכור לי שהיו תפיסות עולם שמתוך התת מודע בחנתי אותן, לא הסכמתי איתן, ומאז ועד היום, הן מרגישות לי כתפיסות שהן כל כך עמוקות בחברה, שעצם המחשבה על הבחינה שלהן, מרגישה כמעשה אסור ובלתי מוסרי.
אני מתכוונת למוסר הרומנטי .
מאז שהייתי ילדה, שמתי לב שיש שטאנץ מאוד מסוים בסרטי אהבה (וגם בכל מקור שמתיחס לאהבה). הבסיס ה"אלמנטרי" הוא שאנחנו חייבים
להיות ולחשוב רק על הפרטנר הזוגי שלנו, וזהו. אצל הדתיים בכמה מהדתות הבולטות, הלכו עם זה רחוק, בכך שאסור לגעת (אפילו לחיצת יד) בבן המין הנגדי, אסור להסתכל על איברי גוף חשופים (כולל שיער וכתף) וכל זה רק כדי להמנע מהמחשבה להכנע לפיתוי ולקיים יחסים אינטימים עם מי שהוא לא האדם לו נדרת נדרים .
מכיוון שאני לא באה מהעולם הדתי, וכיוון שאני מכירה רבים שמרגישים שהם רחוקים מהעולם הזה, אחזיר את הדיון לעולם החילוני ואפילו אתאיסטי.
בחזרה לעולם סרטי האהבה: כילדה שמתי לב שיש המון סרטים והתיחסויות קולנועיות לבגידות. בקולנוע האמריקאי בעיקר, אך גם אולי בשפה העברית, כאילו אין מושג שאומר אופן אוביקטיבי "בן הזוג שלי קיים יחסי מין עם מישהי אחרת", אין מושג אוביקטיבי, אין מצב שבסרט אמריקאי זה לא יבוא יחד עם המילה "בגידה". גם בעצם בכל מקום בתרבות. מישהו לא יכול להגיד "היא בגדה בי" והמשמעות לא תהיה בראש שלנו כמשוואה "בגידה=לשכב עם אחר". הרי בגידה זו מילה כל כך חזקה. בגידה היא בערכים, במוסר, זה ללכת מאחורי הגב ולתקוע סכין. בגידה היא אקט נוראי.
בואו נחשוב על משמעות המילה.
בויקימילון, הבגידה מחולקת לשני סיעיפים:
בגידה מדינית, שהיא מעשה שבו הבוגד משתמש בכוח והידע שיש לו (מבחינה פוליטית) כנגד המדינה שאליה היא משתיך, לדוגמה מסירת מידע רגיש לאויב.
באופן אישי, הייתי מוסיפה לשם גם בגידה של נציג ציבור בבוחרים שלו. לדוגמה אחת המילים הנרדפות של המילה בגידה היא "מעילה" או "הפרת אמונים". כשנציג ציבור לוקח כסף מהציבור לידיו במקום לשרת את הציבור, או לא עומד בהבטחות שלו באופן קיצוני, זוהי גם בגידה.
בעצם בגידה (לפי ההגדרה המדינית) היא מעשה שפוגע מאוד במישהו (ציבור / אדם) שסומך עליך שלא תפגע בו ו/או שתהיה בצד שלו.
הסעיף השני בויקימילון, מתיחס לבגידה רומנטית. הפעם, שלא כמו הסעיף הראשון, שהוא פגיעה ממשית, בסעיף שם רשום שבגידה היא הפרת אמון קשה שבה הצד הנבגד מזועזע מפעולת הפוגע (לא ציטוט במדוייק), הפעם לא מתיחסים לפגיעה ממשית, אלא לזעזוע, הזעזוע עצמו הוא
הפגיעה. השאלה שלי היא, מאיפה מגיע הזעזוע? ולמה זעזוע הוא לבדו בגידה?
אני יכולה גם להיות מזועזעת מזה שחבר שלי יחליט לשתות באופן קבוע שתן, אבל אם הוא יחליט שזה מה שעושה לו טוב... מי אני אשאיד לו מה לעשות... זו בטח לא בגידה (אלא אם כן בשתן הזה יש מחלות שהוא תכנן להעביר לי בלי ידיעתי). תגידו שדילגתי על החלק של "הפרת אמון", אבל כאן אני חוזרת לנקודת ההתחלה, האם אי אפשר לסמוך ולתת אמון בבן אדם, בכל מה שקשור לסודות, תחושות, אינטימיות, וכל מה שמערכת זוגית
מאפשרת, מבלי לחוש דברים דומים עם אדם אחר?
שוב בחזרה לעולם הסרטים (אולי רק כדי להוציא החוצה על הדימוי שתקוע לי בראש). בסרטים, ואולי גם במציאות (אני מנסה להאמין שלא), "בגידה" (לשכב עם מישהו אחר) היא עילה לרצח, הכי לגיטימי, הכי לגיטימי לבוא ולרצוח את בן הזוג שלך, את מי שהוא שכב איתה/איתו, לשרוף את כל הרכוש ועוד סוגי מכאובים, על הדבר הזה.
למה בעצם? כי הוא פגע בכבוד? סטייל "כבר עברו השנים"? ("..לפתע פתאום, ארור זה היום... הודיעוני רעי, שראוה ודאי עם אחר בחשאי... ומיני אז כבו עיני, כל עולמי חשך עלי, כי לעגו לי ידידי, טוב לי מותי מחיי...")..
אני אדם חילוני, ואני מאמינה שרוב האנשים החילונים מרשים לעצמם לחוש קרבה אינטימית (ע"ע חברות) עם בנות המין שלי ויחד עם זאת גם בני המין השני. זאת עם או בלי מגע שיהיה כלול בכך, וגם ברמות שונות של קרבה, אמון, ופתיחות. כל אחד לפי אופיו ורמת ההיכרות שלי איתו.
אני גם חשה שאני מאוד אוהבת את בן הזוג שלי.
אני מדמיינת מן גרף, לא מהסוג של קו לינארי, אלא מיכלים של 100%, עומדים אחד ליד השני, כאשר כל מיכל מיצג אדם.בחיי. והמילוי במיכל הוא האמון, השמחה שמתלווה אצלי לעצם הקיום שלו, החמימות, הרצון לחברות הדדית, לגרום לאדם להרגיש אושר ובכלל את אותם הדברים שאני מרגישה (כי אפשר לרצות שאדם אחר יהיה מאושר בלי קשר אליך – אבל אז זו לא חברות, זו פילנטרופיה)... ושאר מיני רגשות, כל אלו ממלאים כל מיכל.
המיכל של ניר בהחלט מלא בכל טוב. אני חושבת שנפלא לנו יחד. אני רוצה שיהיה לו טוב תמיד. אני חושבת שהוא אדם נפלא בלי קשר אלי, וגם ביחס בין שנינו הוא נפלא ופשוט טוב לי איתו. אני הכי רוצה שיהיה לו רק טוב ונעים ושהחיים שלנו יזרמו באותו הנחל בסינרגיה. ככה אני רוצה לדמיין את העתיד שלנו.
ויש עוד מיכלים, נניח של המשפחה, שגם אצל כל בן משפחה אני כמובן מלאה בתחושות ויחס. וגם עוד חברים וחברות. ומה שאני רוצה לומר, הוא שיש המון מיכלים, ואולי ככל שיש יותר חיבה ותמיכה מצדדים שונים, ככה יש יותר מקום ליותר מיכלים.
אני מגיעה ממשפחה מאוד (!) מצומצמת. אולי אני לא מבינה לחלוטין את החוקים של חברות ושמירה על קשר וחיי קהילה. כי תמיד הלכתי בזרמים שונים, חיפשתי משהו שונה. לא כי בא לי למרוד בקיים, ליהפך, אני רציתי להיות חלק ממשהו גדול תמיד, אבל הדברים הגודלים שהיו סביבי פשוט כל כך לא התאימו לי, שנאלצתי לזוז הצידה, כי אני פשוט שונה ממה שנתפס רגיל.
מתישהו זכור לי שצפיתי בפרק מתוך סדרה על סוגי יחסי מין והתיחסות ליחסי אישות בעולם. הסדרה בנויה קצת מוזר ואני לא יודעת אם אני יכולה לומר שהיא גיאונית ולהמליץ עליה, אבל היו בה כמה התיחסויות מעניינות. לדוגמה, בפרק שראיתי, על סקס באוגנדה, המנחה התמקדה בקהילה מסוימת, שם, כנראה עוד הרבה לפני שהגיעו המסיונרים הנוצרים, סקס היה נושא מאוד חשוב בזוגיות, מרוב שהוא כזה חשוב, גם היום הוא נשאר חשוב, אפילו שיש שם בלבול גדול עם תרבות המערב. המנחה, שהיא במקורה מהולנד, אם אני לא טועה, סיפרה שלשפתיים הפנימיות באיבר המין הנשי, קוראים ככינוי "שפתי הבושה", היא ציינה את זה כניגוד לכך שבקהילה אותה ביקרה באוגנדה, יש מנהג מאוד מושרש של משיכה מתמדת של השפתיים האלו, כי לטענתם יש להם תפקיד חשוב ביחסי המין, ככל שהן ארוכות יותר, זה יותר טוב ליחסי המין, ושם באוגנדה לא רק שנהוג שהבחורה תמשוך לעצמה את
השפתיים, כדי שכשתהיה עם אהובה הם יהנו יותר (אל תשאלו אותי איך זה עוזר ליחסי מין), אלא שמקובל שהדודה, או אשת מקצוע במקרה ואין דודה, היא תעשה הדרכה מינית ואף תמשוך את השפתיים האלו כחלק מההדרכה, וגם מקובל שכשבנות נפגשות, הן מתעסקות אחת בשניה, מבחינתן זה כמו להכין אחת לשניה צמות. א-ב-ל, החלק המעניין, הוא הבלבול שיש שם בתרבות. מצד אחד בנות מתעסקות אחת לשניה בפות בזמנן החופשי, מצד שני, אסור בתחליט האיסור להיות הומוסקסואלים, ברמת החוק. כלומר להתעסק עם איבר המין זה בסדר, אבל להתנשק זה ממש אסור ומוזר.
מה ניסיתי לומר פה? שהכל עניין של פרספקטיבה.
בא לי שוב לחזור לנושא הסרטים. ראיתי פעם סרט, דווקא לא אמריקאי, בו אחת הדמויות, אישה נשואה, נפגשה אחרי הרבה שנים עם אקס שלא ראתה הרבה שנים, אני כבר לא זוכרת מה היה טיב היחסים בין הדמויות, אבל זכור לי משפט שהדמות אמרה לבחור (סביר שזה לא ציטוט מדויק, אבל גם ככה אני אפילו לא זוכרת באיזה סרט זה היה): "אסור לנו להיות יחד באותו החדר. תמיד כשאנחנו נפגשים אנחנו לא יכולים לשלוט ביצרים". ואז כמובן הם שהם שכבו, וזה נחשב כמשהו מאוד בגידתי , אבל חושני. אני לא יודעת איך הצופה בסרט היה אמור להרגיש, אבל אני הרגשתי שזה נראה מאוד נחמד הקרבה בינהם. אם יש בינהם רגשות ותשוקה, למה שלא יממשו אותה? ואם האהוב השני היה מצטרף, רק יותר רגשות, מה כל כך רע?
אני מרגישה שאנחנו עסוקים בלפחד ולהדחיק רגשות, להדחיק את העובדה שאנחנו בסה"כ בעלי חיים עם תשוקות. בעלי חיים שמקשרים במוח בין מגע פיסי נעים לבין רגש נעים.
אני מודה שיש בי קינאה. אבל נראה לי שהתחושה הזו יכולה להתיעל למקומות טובים, או לפחות שאני מסוגלת להתמודד איתה. כבר יצא לי לראות אנשים שהייתי איתם והיו לי רגשות אליהם, מתחברים לזוגיות אחרת, אני מודה שהרגשתי קצת קינאה, אבל זה הצליח לעבור. היי, כבר פעמיים שיצא לי לשדך לחברות שלי אנשים שיצאתי איתם. מה זה אם לא טיפול נכון בקינאה? "אם אנחנו לא מתאימים, אולי הם יתאימו", כי אלו אנשים שאכפת לי
מהם ואני רוצה שיהיה להם טוב. אם היה אפשר גם וגם אז.. רק יותר אהבה.
אז יש בעיות. אבל מה? בזוגיות רגילה אין בעיות? כל אחד והבעיות שלו.
נראה לי שטכנית, האנושות (המודרנית) נמצאת במקום הכי טוב לריבוי אהבות. מצד אחד טכנית, אפשר גם לחיות לבד ולהיות בסדר, אפשר לגדל ילדים לבד, אפשר לגדל ילדים של כמה הורים, וכו', מהצד השני, בגלל שאין צורך באנשים,אפשר לבחור לאהוב את מי שרוצים
וכמה שרוצים. בעצם בוחרים לגור בשבט ולא עושים את זה מתוך הכרח, אז תמיד בודקים ואפשר תמיד מחדש לבחור שנעים לנו יחד ובגלל זה נשארים, ולא נשארים כי חייבים, או קשה לבד.
אז נניח וחבר שלי היה אומר לי "יאללה, בסדר", תכלס, לא יודעת מה הצעד הראשון. אולי הצעד הראשון הוא להבין שאני יכולה להיות עצמי ליד האדם שאני הכי אוהבת ומעריכה. וזה גורם לי להתחבר אליו עוד יותר. ולהמשיך להיות יצור מיני וחופשי. לדעת שיש מישהו שאוהב אותי ולחוות חוויות שלא סותרות את האהבה שלי אליו גם עם אנשים אחרים, והוא יוכל להמשיך לחוות חוויות אם ירצה עם אנשים אחרים נוספים ולחזור אלי ולחוות חוויות. כרגע אני יודעת שיש לי את הקן שלי וטוב לי בו, אבל אני קצת מרגישה קשורה אליו וזה מפחיד אותי וגורם לי לחשוב על לברוח, או לפחד שאם אמעד לקצה לא אוכל חזור. אולי אם אדע שאני חופשיה לעשות מה שארצה, לא אשאר רק מתוך הפחד שלא אוכל לחזור, אלא אולי אבדוק את השטח ואחזור כי אני רוצה לחזור. גם כי נעים לי וגם כי ארצה שיהיה לו נעים. זה אגואיסטי, אבל זה פשוט מהרצון להרגיש מלאת חוויות ותחושות, כדי להרגיש שלמה עם ההחלטות שלי להשאר עם האדם שאני אוהבת ולספק אותו ולמלא אותו בחזרה בתחושות שהוא יבחר לחוות.
כמובן שעדיין כל בחירה בפרטנר תהיה כפי שהיא הייתה קודם. לפי אופי, דרך חיים, ומשיכה (שהיא קשורה לאופי ודרך חיים). אם אני אתאהב במישהו אחר, אני לא יודעת, כל עוד אני לא מרגישה פתוחה באופן מלא לאופציה, קשה לומר.
גרתי בעבר בקומונות, דיברתי עם אנשים. לקח לי הרבה זמן להגיע לרעיונות האלו, אפילו שהם עלו מאנשים סביבי גם בעבר הרחוק. פעם הייתי מאוד נגד הנושא, כי נראה לי שאהבה עם אדם אחד היא מספיק מסובכת ולפגוע באנשים זה קל ומסוכן, גם בלי קשר למין. איכשהו היום, אני עסוקה בתהיה האם יש רק את הדרך הזו וכל דרך אחרת היא פוגענית. אומרים כל הזמן שזה מפרק, אבל האם לא פשוט החיים מפרקים? כי יש עוד המון סיבות לפירוק.
("איכשהו"... אולי זה קשור לעובדה שיש לי טבעת עם יהלום על האצבע כרגע.. ואני רוצה את מה שהיא מסמלת, כלומר מבחינתי היא מסמלת את הקשר ארוך התווך שלי עם ניר.. אבל האם היא מסמלת רק את זה? והאם אני שלמה עם כל מה שהיא מסמלת עבור כל מי שמסתכל עליה?).
טוב, עייפתי קצת מכתיבה. מקווה שגם אחרי שאקרא שוב בהזדמנות את מה שכתבתי עכשיו, לא ארגיש שכתבתי דברים שלא התכוונתי אליהם. אז באהבה. סוף פוסט.
אה כן, קצת קישורים שהגעתי דרכם לנושא הזה:
* חלק מתוך הרצאה של אור לי ברלב על ריבוי אהבות
* הפסוט בפייבוק שלה, בו היא מתנסחת יפה בנושא.
* קצת התחלתי לקרוא את הספר the ethical slut שמדבר על הנושא.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
