עוד יומן רשת ייחודי

שבועיים אחרי פגישתם הראשונה ידע שזו האישה שאיתה יבלה את חייו. תמיד צחק על אנשים שאומרים משפטים כאלה. רק אחר כך הבין שאין דרך אחרת להסביר את ההרגשה הזו. 

הם היו אצלה בבית. הם ניסו לתכנן לאן לצאת באותו ערב, וגילו שבסתר לבם, לשניהם כבר נמאס מאותם המקומות והאנשים והאפשרויות. הם גילו ביחד שיש להם סוד משותף - שניהם מאסו כבר במה שכל שאר העולם קרא לו "בילוי". אחרי שניסו כבר את כל סוגי צירופי הקפה, את כל המסעדות והמועדונים והתיאטראות, התברר להם לפתע שבסך הכל הם רוצים להיות ביחד, בלי שכל מני נותני שרות ולקוחות קולניים מסביב יפריעו להם.

מיכאל היה בטוח שמערכת היחסים שלהם תמות עוד באותו הערב.

הוא לא היה רגיל לקשר שאין בו מעבר רציף וקבוע של תוכן שנון שעובר מצד לצד על רקע של בילוי חברתי. אם הם לא מתכוננים לצאת או לבלות, על מה יבססו את הקשר לשהם? כך הוא בעל בכל הנוגע לבחורות - הוא כבש אותן בעזרת שנינות, בעזרת בילויים מרגשים משותפים, בעזרת כל מני הסרות דעת נהדרות, לא בעזרת כנות. כמו ב"מועדון קרב": הכלל הראשון במערכת יחסים - לא מדברים על מערכת היחסים, הוא חשב. העיקר להרחיק אותם מהדבר הנוראי ביותר, הבנאליות. שתמיד יהיה איזה ריגוש, או הפתעה. ולהתרחק מהשתיקות, מדיבורים על מזג האויר ומשגרה. 

האו פחד שמפני שהחליטו שאין להם לאן לצאת, שלא בא להם בכלל לצאת, הם הכניסו את השתיקה המאכלת לתוך הקשר שלהם, והאפרוריות של חיי היום יום תחסל את הדבר המהנה והמרגש שנוצר בינהם.

ואז, כשישבו שם ביחד, בסלון שלה, מוקפים באוסף עצום של ספרים ישנים ותקליטי ויניל שהבחין בהם לראשונה, שומעים את השכן מהמהם מעבר לקיר, מסנכרנים את הנשימות שלהם בלי לשים לב, לא מדברים, הוא גילה לפתע סוג אחר של קשר. זה כבר לא היה כיף, זה היה משהו אחר, איטי יותר, תבעני פחות, סמיך ועוטף. אתה לא יודע באמת שאתה אוהב מישהי לפני ששתקת איתה כמו שצריך, מסתבר.

[מתוך: מצרפי המקרים, מאת יואב בלום]

בהקדשה לניר

הרכז שלי התחתן בחתונה מאוד מרגשת וכייפית. הוא והחברה.. כלומר כלה.. כלומר אישתו מאוד חמודים ביחד, וגם חמודים בנפרד.

כתבתי להם קומיקס כברכה לחתונה.

אז.. האם עד החתונה זה יעבור?

*למי שלא יודע: אלנטוס הוא עץ ממין פולש שמנסה להשתלט על העולם ולחבל בכולם. "מאסטר אלנטוס" הוא הדמות המרשעת בכמה קומיקסים קשורים לגרעין שלי (שמתעסקים בגינון כמובן).

*למי שלא הבין: בתמונות יש כל מני דברים שמתחרזים עם השמות של הזוג: מור, אלאור, בור, חור, חמור, מסור, ציפור..

קומיקס שהכנתי לפני כמה חודשים. מסתבר שעוד לא פרסמתי אותו פה (בטח כי רציתי לצבוע אותו, אבל.. אין לי איך).

תהנו.

יורד גשם עכשיו, ואני בגבעתיים. אלו שני דברים, שלא קשורים אחד לשני.  אני בגבעתיים, כי אמא שלי שומרת על הכלבים של חברים (יש להם 3 כלבים ו-3 חתולים וגם מאכילים את החתולים בחצר, החברים נסעו לחו"ל לשבועיים). יורד גשם, כי הגיע החורף.

אני לא בטוחה אם אני מוכנה לחורף, לוותר על החמימות הטבעית. לא רק שאני "נכה" ומרותקת למשקפיים שלי, עכשיו גם להיות מרותקת למטריה? מעיל? מגפיים? מליון גרביים רטובים, שצריך להליף כל כמה שעות, כדי שלא יהיו פטריות...

כן, אין את העיגולים המסריחים מתחת לבית השכי, אבל חוץ מזה אני לא מוצאת הרבה יתרונות בחורף.

חורף הוא יפה, אם אין לך חברים, או עבודה להגיע אליה.

אל תבינו אותי לא נכון, אני לא עד כדי כך מפחדת מטיפות מיים בשיער, אפילו גרתי בשנה שעברה בגילה, אתם יודעים מה היה מזג האוויר הכללי שם! (שלג, לכל מי שלא מכיר את גילה). אך עדיין, אני לא מרגישה מוכנה כרגע לפתיחת בגדי החורף שלי, למטריות ביד, למגפיים ולא קרוקס.

שינויים בקיצור, דברים שיש לי עכשיו בכמויות. עוד לא הספקתי להתרגל לאחד כבר יש לי אחר, והקודם נגמר ועוד משהו מתחיל במקביל או לא במקביל.

כך גבעתיים. לא, גבעתיים לא משתנה כל כך, וזה אולי מה שיפה בה בשבילי עכשיו. אולי איזו חנות בשיפוצים, אבל את הרחובות אני מזהה. את הרחוב הזה, מהזווית הזו, עם הגשם והאור מהפנס, אני מכירה. את האנשים ברחוב אני מכירה (ולפעמים הייתי מעדיפה שלא). הכל מוכר, כל כך מוכר שזה מרגיש משונה. כבר "התרגלתי" לשינויים, "התרגלתי" שהדברים לא מוכרים לי -

הבית שאני ישנה בו בסופי שבוע, הבית שאני ישנה בו באמצע השבוע, שום דבר לא במקום ששמתי אותו בפעם האחרונה שהייתי שם. האנשים במהלך השבוע, אני לא מכירה אותם באמת. הילדים לא אותם הילדים וכל פעם צריך לנסות להכיר עוד ועוד ויש כל כך הרבה ילדים, קשה להאמין.

מישהו בא, מישהו הולך...

וגבעתיים, פתאום אני חוזרת אליה לשני סופי שבוע ברצף. וזה הבית של חברה שלי. הייתי פה המון פעמים, היו תקופות שכל יום הייתי פה. גם הבית הזה מוכר, עד כמה שהוא לא שלי.

גבעתיים, היא מוכרת, אבל היא לא שלי.

הלכתי היום לקוסמטיקאית שהלכתי אליה כבר כמה פעמים פה, ואמרתי לה שעברתי דירה.

המוכר בחנות אחרת אמר לי "יש לך כלב או חתול? אני כל הזמן רואה אותך עם שיערות על החולצה".

אבל אני כבר לא מפה בכלל.

והנה, החורף מגיע.