עוד יומן רשת ייחודי

יש בי תחושות אמיתיות של כעס על אמא שלי על זה שהיא מזדקנת.

ככה, מול הפרצוף שלי, עם המון בושה ובלבול, ככה יושבת ומזדקנת, ממש כמו במערכון של אסי וגורי, עד פה לא חשדתי. 

טוב, אני מודה, כן חשדתי. אבל עכשיו זה מתחיל להכות בי, ברמה פיסית, וזה מתסכל ומכאיב. 

אני רק בת 25 ואני מרגישה שלהסתכל על המצב של אמא שלי זה כמו לערוך מחקר מדע של בית ספר יסודי ולצפות בעובש ורקבון שמצטבר על מלפפון ששכחו אותו קצת יותר מידי במקרר. 

אפשר ממש לחוש את המדרון החלקלק של חוסר התפקוד ואפשר ממש לתת תאריך ליום שבו זה קרה, היום שבו עזבתי את הבית ויצאתי לשנת שירות ומשם הכל פשוט לא כמו שהיה לפני כן. עם עליות וירידות, אבל בעיקר ירידות. 

עוד לא הגענו למצד שבו אני מגדלת אותה, וטוב שכך, אבל היום הזה לא רחוק. היום אני רואה את המצב הזה באופק ולא כיף לי, בלשון המעטה.

כאילו שלא חסר לי לחץ מסביבי בתחומים אחרים, או שאולי כל הלחץ הזה בעצם מתחיל משם.

אולי אני מפונקת, אולי אני צריכה להגיד תודה שזה לא קרה יותר מוקדם, שיש אנשים שיש להם הורים נכים עוד מילדות, אם אפשר לקרוא לזה ילדות. אבל גם יש ילדים בני 30 שלא יודעים מה יעשו אחרי הצבא. אני משהו באמצע.

אני כועסת ומפחדת. זה מטופש, אבל זה מה שזה.

חזרתי מקורס ויפאסנה.

עם הרבה תחושות. כרגע טובות, יתכן והן יעברו, יתכן ויתחזקו.

לא הייתה אפשרות לתעד את התחושות והמחשבות במהלך הקורס. כל כך הרבה תחושבות שרציתי לתעד, עכשיו כמובן אני יושבת וכותבת אחרי שסיימתי את כל עשרת הימים ולכן אהיה סוביקטיבית כשאנסה לסכם את כולם.

דבר ראשון שצריך לעשות כשחושבים להתחיל קורס ויפאסנה, חוץ מלמשול החוצה ציניות כלפי אנגלית במבטא הודי, הוא לדעת מה המטרה של הקורס.

כשאדם שומע את המילה מדיטציה, הוא חושב על רוגע.

קורס ויפאסנה לא מרגיע. הוא לא נועד להרגיע. הוא לא נועד להשכיח כעסים או כאבים.

ויפאסנה היא כלי חזק שמאפשר להבין לעומק, את העובדה שדברים כל הזמן משתנים.

מבחינה מדעית – הכל זה אטומים שזזים כל הזמן, יוצרים מולקולות מסוימות, שיוצרים חומר, גוף.

דברים נעימים שאנו מרגישים, יחלפו, דברים כואבים שאנו מרגישים, יחלפו. הכל יחלוף מתישהו.

בעצם המטרה של ויפאסנה, היא להרגיש על בשרך, שאם אתה מאוד סובל ממשהו, אז תבין שהתחושה הזו (בעיקר אם היא נפשית, היא מלווה בתחושות פיזיות) תחלוף.

כמו שילד נפל וקיבל מכה קטנה, הוא בוכה כל כך, כי הוא לא יודע שעוד מעט התחושה תחלוף. כך כמבוגרים, אולי לבעיות שלנו לוקח קצת יותר זמן לחלוף מאשר מכה קטנה, אבל חשבון לזכור שתחושות הרעות לא ירגישו כמו "סבל" שחייבים לברוח ממנו, אם נסתכל על התחושה באופן אוביקטיבי.

לדוגמה יטוש עקץ אותי בכתף, אני יכולה להמשיך לגרד עד מחר (מה שסביר להניח לא יעזור), אבל אני יכולה גם להתבונן בכתף, להרגיש את הצריבה של קצה העוקץ, את הדופק באזור, אני מרגישה שמגרד לי בכתף, אבל בעצם לא מגרד לי בכל הכתף, איפה הצריבה הזו נגמרת? הנה, כאן כבר לא מגרד... הנה, העוקץ כבר פחות טרי, זה פחות מגרד... וכך הלאה.

אותו הדבר עם תחושות נעימות, גם הן יסתיימו.

לדוגמה יש רוח עדינה שאני מרגישה בחלק מהגוף. אני מרגישה אותה וחושבת "יא, זה כל כך נעים, אני רוצה להתבונן רק בתחושה הזו, להתעלם מתחושבות לא נעימות שיש לי בגוף" ואז התחושה מתחילה להעלם, אבל אני כבר נקשרתי לתחושה, אני רוצה שהיא תמשך, אני חייבת אותה, היא התקווה היחידה שלי כשיש לי כל כך הרבה תחושות רעות, אני מתחילה להיות עצובה ולסבול כי התחושה הזו נגמרה.

כך שלמעשה, גם תחושות נעימות עלולות לגרום לסבל, אם אנו נקשרים ומפתחים בהם תלות.

לכן, יש להתיחס בתרגול הויפאסנה לכל התחושות בצורה אוביקטיבית. הן יעברו, הן אקראיות, או בשפת הפאלי – שפה הודית עתיקה שבה השתמשו כשפיתחו את השיטה, התחושובת האלו הן "אניצ'ה",

והפירוש של המילה ויפאסנה בפאלית, הוא "לראות את הדברים כפי שהם באמת".

אז קל להבין, קשה ליישם.

או אם אצטט את גוהנקה עצמו: "אני מסתכל על הכאב ואומר לו - אתה אניצ'ה אתה אניצ'ה, והוא לא מקשיב!"

לכן, קורס ויפאסנה הוא קשה, פיסית ומנטלית.

יש לקורס כללים נוקשים מאוד. לויפאסנה יצא שם של "מדיטציית שתיקה", וזה לא נכון, פשוט אחד הכללים כדי לשמור על התרגול הוא לא לדבר עם תלמידים אחרים, כאילו עוברים את הקורס לבד, אתה והמורה. עם המורה ושאר הצוות מותר לדבר, כמה שצריך.

בקשר לשאר האנשים, צריך להתנהג כאילו הם לא שם. (ולהמנע מלהפריע לאנשים, כמו שלא היית רוצה שיפריעו לך).

עוד דוגמה לכלל נוקשה אך בעל הגיון- אסור להשתמש שחומרים שמשנים את התחושות באופן מלכותי, זה סותר את כל הויפאסנה. אז אסור אלכוהול וסמים.

התרגול הראשון הוא חיזוק הריכוז ("סמאדי").

המשימה במשך 4 ימים היא להתרכז בתחושות שיוצרת הנשימה באזור האף. כל שאר התחושות בגוף לא משנות, צריך רק להרגיש את אזור האף ולא להגיב אליו.

לא להרגיע את הנשימה או לחזק אותה, רק להבין מה קורה כרגע באזור הזה של הגוף.

קוראים לשיטה הזו "אנהפאנה", זה נחשב סוג של מדיטציה, אבל מבחינתי זה היה רק תרגיל ריכוז.

היה משהו מאוד מתסכל בימים האלו. גם כי היו לי כאבים בברכיים, וגם כי עולות המון מחשבות בזמן שמנסים להתמקד רק במשהו אחד (תכלס, זה די משעמם, אבל עוזר).

נוצרו בי המון ספקות.  בכל יום בערב יש הקלטת שיחה בוידאו בה המורה בשם ס.נ גוהנקה מדבר על השיטה.

הרבה דברים נראו נכונים. אגב, הרבה מהדברים, שכפי שהוא בעצמו אומר, הם בינלאומיים, קיימים בהרבה דתות ותרבויות, למשל ביהדות.

מצד שני, במיוחד בחלק הזה של התרגול, היו בי ספקות.

אחד הספקות הגדולים היו שכל המטרה של כאב היא להפסיק פעולה לא טובה לגוף. אפילו גוהנקה אמר את זה בעצמו באחת משיחות הערב. אז למה להתבונן בכאב?

התשובה החלקית שסיפקתי לעצמי היא ההיגיון של הכאב. כמו כאב שרירים מספורט – הגוף אמנם כואב, אבל זו לא סיבה להפסיק את ההתעלמות. כך גם ישיבה זקופה למשך שעה לא תעשה לי שום דבר רע. הרבה מהכאבים שלנו הם פסיכולוגיים, ואכן אחרי כמה פעמים אחרי היום הרביעי, הרגשתי על עצמי כמה שכאב ברובו גדל אם חושבים שהוא נורא, וקטן כשחושבים עליו באופן רציונלי או כשחושבים על דברים נעימים.

עדיין היו ספקות ועדיין חשבתי ללכת.

עם זאת, פתאום עלו לי לראש נשים בהריון שאני מכירה. חשבתי על לידה. חשבתי שאולי כל אישה שעומדת ללדת צריכה לעבור את הקורס הזה. הרי אולי עכשיו כואבת לי קצת הברך ומתחשק לי לברוח מהקורס ובזה לפתור את הבעיה. אך בעולם החיצון לא מכל דבר אפשר לברוח. לידה – כאב שהגוף עצמו מיצר, לא מתוך בעיה חיצונית, לידה שמביאה דבר יפה ורצוי, נשמעתי לי כדבר איום ונורא. אני בטוחה שכשאהיה בסיטואציה כזו, סביר, שארצה למות. אם בזמן קורס ויפאסנה קצת כואב הגב ואני רוצה ללכת, אז בטח בלידה אצרח שיסיימו לי את החיים. קחו את התינוק ותהרגו אותי.

אז אם אני שוקלת בכלל ללדת, אני בטח יכולה לסיים קורס ויפאסנה.

אם אני שוקלת להזדקן, אני יכולה לסיים קורס ויפאסנה.

תמיד יש כאבים בחיים, אי אפשר לברוח מהם, זה בדיוק מה שויפאסנה מראה. הגלגל מסתובב.

*אגב, בגיל צעיר החלטתי שאני לא רוצה להיות אמא, כי יש הרבה קושי בדבר. אח"כ החלטתי שאני לא רוצה ללדת בשום אופן, רק לאמץ, שנים חשבתי על זה, רק בשנים האחרונות יצא לי לשקול רעיון של הריון ולידה.

אני מרגישה שברוב חיי נמנעתי מתחושות מתסכלות ומאמצים גדולים, אולי כי הרגשתי שגם כדי לעמוד במקום אני צריכה לרוץ, אז איך אוכל לשקול בכלל להקשות על עצמי יותר ולשאוף גבוה?

היום אני מרגישה אחרת. יחסית.

סוף היום הרביעי, התחילו לדבר על ויפאסנה.

ישנן 3 שעות ביום שבהן מתרגלים ויפאסנה בהן אסור לזוז, ובכל השאר מבקשים לזוז כמה שפחות. אני אגב, לא הצלחתי אפילו פעם אחת לגמרי לא לזוז שעה שלמה.

התרגיל הראשון – לעבור חלק חלק בגוף ולראות מה אנחנו מרגישים כרגע, בלי לזוז. אחרי כמה ימים לעבור על החלקים המקבילים ביחד (נניח יד ימין ויד שמאל ביחד). אחרי כמה ימים, ניתן להרגיש סוג של זרימה לאורך הגוף מבלי להתעכב על כל חלק.

בתרגול ויפאסנה הראשון עברנו על כל חלק, כל חלק שהוזכר פתאום הרגשתי. הרגשתי הכל, הרגשתי את חום הגוף, הרגשתי את הדופק כאילו הדם מנסה לברוח מהגוף, כל חלק שהוזכר הרגשתי מבלי לשכוח את החלקים הקודמים. עם הזמן הרגשתי את הדופק בכל הגוף, את כל הגוף חם, התווספה לזה סחרחורת נוראית, כאילו אני בכלל לא יושבת באולם, אלא על קרוסלה ומישהו מסובב מהר, חזק. גם אם פתחתי את העיניים, גם אם נשמתי עמוק, זה לא עבר. הרגשתי הכל. הרגשתי רע.

עלתה בי הסצינה מהארי פוטר 6, בה הארי משקה את דמבלדור, דמבלדור צועק כמה שרע לו והארי משקר לו "זו התרופה שתרפא אותך" וממשיך להשקות אותו, למרות שזה מה שגורם לו לסבל.

חשבתי – זה גורם לי לסבול, שיפסק!

בשיחת הערב המורה אמר שלבטח רוב התלמידים לא חשו בשום תחושה, זה בסדר, עם הזמן מחדדים את החושים. עלה בי כעס "מה פתאום אין תחושה?! יש יותר מידי תחושות".

אחד הדברים שעצבנו אותי במורה, הוא שהנחת הבסיס שלו הייתה שכל מי שלא נתקל בויפאסנה, מעולם לא התבונן בתחושות שלו.

בהתחלה נזכרתי במקרים בהם התבוננתי בתחושות. לדוגמה כאחת שסובלת מטיקים, התבוננתי מגיל צעיר בתחושות שלי, כדי להבין מתי הטיק הבא יגיע. זה כמובן כבר הביא אותי למסקנה שהגוף מגיב לרגשות. עוד הזדמנויות היו בזמן מחזור.

בפעמים האלו, הסתכלתי על התחושות, אך זה היה מתוך תחושת כעס כלפי התחושות. ולא מתוך התבוננות אובייקטיבית. אז אולי כן יש הבדל.

חשבתי שהגעתי לקורס כמו בהמלצה על ספר רב מכר. כל כך הרבה אנשים נהנים ממנו, המליצו עליו ואמרו שהוא השפיע על חייהם. המבוא היה די משעמם, הרגשתי שהוא לא בשבילי, אולי אני טובה מידי בשבילו, אולי הוא טוב מידי בשבילי. אולי אחרי המבוא יהיה יותר מתאים. ביום הראשון אחרי הויפאסנה חשבתי "עכשיו כשהתחלתי את הפרק הראשון, הוא לא לעיני רוחי."

החלטתי לתת הזדמנות נוספת.

חוץ מזה, אלו רק 10 ימים, שלאחריהן אף אחד לא יבדוק אם אני מתרגלת.

עדיף שאסיים את עשרת הימים האלו. אם אפסיק באמצע אצור אנטי כלפי השיטה, כבר היה עדיף שלא אגש לקורס, בהתחשב בזה שאני פה, עדיף שאסיים.

וזו הייתה החלטה נבונה!

עם הזמן נהיה יותר טוב. רוב הזמן הרגשתי שהקורס הזה קצת כמו טיפול שורש. כואב, מעלה דברים קשים, אך בעל מטרה טובה, בסוף יוצאים עם חיוך והקלה.

רוב הישיבות למדיטציה הרגישו כמו שטיפת כלים – לא הולכים עם רצון, אך בסוף יש תחושה שעשיתי משהו מועיל לעצמי.

ביום השישי כבר התגעגעתי כל כך לחבר שלי. למעשה, השתוקקתי לראות אותו. הרגשתי שאני חייבת לראות אותו, שזה עושה לי רע לא לראות אותו.

אז הרגשתי באמת למה השתוקקות היא אכן דבר שמוציא אותנו מאיזון חיובי.

החבר שלי מחכה לי, הוא אוהב אותי, אם משהו היה קורה היו מתקשרים אלי, עדיף שאתבונן בתחושת החוסר הזו, ואבין שזה יגמר, אני אפילו יודעת בדיוק מתי זה יגמר, למה לסבול? שום דבר לא בוער.

מה היה קורה אם היה נודע לי שהחבר שלי נפגע, נניח בחו"ל ומזג האויר לא מאפשר לי להגיע לשם.. מה אני אעשה? אלך ברגל? רצון להגיע אליו זה מעולה, אך השתוקקות נוטה לחוסר הגיון, לסבל כל כך כואב שמוציא אותנו מכל הגיון ותגרום לנו לסבל נוסף.

יש סצנה במועדון קרב, הסצינה בה שתי הדמויות המרכזיות מכינות סבון.

טיילר דירדן (בראד פיט) מנשק את היד של הדמות הראשית (אדוארד נורטון) ושופך עליו אבקה עם ריכוז מאוד גבוה, האבקה מאכלת לו את היד בכאב עצום. נורטון מתחיל לשנן תמונות מרגיעות ממדיטציה של דמיון מודרך (שמופיעה בתחילת הסרט כמדיטציה שמתאימה לחולי סרטן), וטיילר דירדן צועק עליו "אל תברח מהכאב", אם תרגיש את הכאב, תדע איך לטפל בו, עכשיו אתה רוצה משהו כדי לטפל בכאב, אתה רוצה מים? כן? אם תשפוך מים המצב יהיה רק יותר גרוע, כי שניהם חומרים בסיסיים, מה שאתה צריך זה חומצה.

וכך, בעצם, אם אנו מביטים בתחושות באופן אוביקטיבי, נדע איך לטפל בהן יותר בקלות.

[על כך גם עלה לי השיר של ג'וני קאש – הרט  ]

מתוך עשרת הימים שהייתי שם היו בערך 4 שעות שהרגישו לי באמת משמעותיות.

הרגשתי שאני לא נותנת את כל כולי בכלל. והייתי יכולה לוותר על יומיים בקלות (נניח יום אחד מהאנהפנה ויום מהויפאסנה).

יחסית לזרע שזרעתי, כך יהיו הפירות לאחר הקורס. ביחס להיכרות שלי עם עצמי, ליכולת הריכוז שלי והפחד מכאב, אני מרגישה שהזרע היה מוצלח. יתכן שבעתיד, אנסה לעבור קורס כזה שוב, ויהיה זרע חדש.

אני חושבת ששווה מאוד לתת לקורס ויפאסנה הזדמנות.

הוא מתאים לכל מי שסובל מחרדות. השיטה הזו מדברת בדיוק על המצבים הקיצוניים של הנפש ואפילו הגוף.

הוא מתאים למי שנוטה לכעוס ולחשוב כמה פוגעים בו, מוציא עצבים על אחרים.

הוא מתאים למי שמפחד מהמצב הנוכחי שלו ומשאיפה מתמדת לשינוי.

הוא מתאים למי שסובל מהתמכרויות.

ועוד..

ביום האחרון של הקורס, באופן די היפי, עובדים על מדייטציה מסוג שונה מאוד מהויפאסנה ומשננים למשך כמה דקות משפטים שאומרים "הלוואי ולכולם יהיה טוב, שלכולם יהיה שיוויון נפש, שכל יצור חי יחווה הרמוניה, אושר, הנאה... כל הדברים שאני מרגיש, שכולם יחוו".

באופן מפתיע, זה עובד. חדר מלא באנשים שמשננים מחשבות חיוביות, באמת מוציא אותך עם חיוך על הפנים.

והשעות הראשונות שדיבור, מלאות בשמחה!

אגב, אחרי עשרה ימים של התבוננות בתחושות, שתיקה וגעגוע לחבר שלי, הסקס נהדר.

בּהַאוַוטוּ סַאבַּא מַנְגַלַן 

מה עושים כשאמא אומרת, שחבל שאין צבאה לפני המוות.

כשאמא מספרת שהיא מפחדת, פחד מוות יש לומר אולי, מאלצהיימר.

אמא שלה חוותה את המחלה (או מחלת שכחה אחרת), וכן, אני ראינו אותה שוקעת לתוך המחלה, שבשנים האחרונות, לא פעם או פעמיים, אמרנו אפילו בקול רם - לא שווה לחיות כך. וכולנו סביר להניח, הרגשנו הקלה כשהיא "עברה למקום אחר".

ובכל זאת, אני בת 20 וקמצוץ, אמא שלי, שמלווה אותי בכל שלב בעולם הזה, לא כל כך מבוגרת, ובכל זאת, אנו יושבות, היא מתסכלת ישר בעיניים שלי ומבקשת ממני, שאם היא תהיה במצב של חיים-לא חיים, שאתן לה איזה כדור, או כל דבר.

ואני.. איזה נטל.

כל פעם שיוצא לי לחשוב על לאבד את אמא שלי, אני בוכה.

ולא יכלתי שלא לבכות אז.

היא צודקת, אבל אני בספק אם אני יכולה לחשוב כרגע על משהו יותר קשה לעשות מהנ"ל.

קשה לי לחשוב על ההתבגרויות האלו, הזקנה, הפרידות, הקושי הפיסי והנפשי שכולנו נעבור מתישהו.

אני מפוחדת.

"ירוק", באמת שלא חסר תחום שדחפו אליו את הסימן הירוק, אפילו רדיו ירוק, מה זה אומר? אני בטוחה שהם לא משדרים כל היום כתבות על גינות גג ושירותי קומפוסט.

אני שונאת לחשוב על אקולגיה כאופנה חולפת. מיילא שונאת, מפחדת מזה. באמת ובתמים, אני מפחדת מהיום שבו האופנה הזו תשכח, שימאס לאנשים לחשוב על ההתחממות הגלובלית, על מיחזור, על פתרונות אקולוגיים בבנייה ובתעשייה וכו' וכו'.

אקולוגיה היא תורת הבית. זה לא לשמור על הטבע, זה הרבה מעבר לזה, זה לחשוב על טובת הבית שלך, על הקיום שלך. תחשבו על מה שמקיים אותנו, ועל איך שאנחנו מבזבזים את הדברים האלו יום יום מתוך הרגל.

ישנם כל כך הרבה כנסים בנושא היום, ואני משתדלת לנצל את המומנטום. ללמוד, לחשוב, מקווה שגם אני יום אחד אעמוד וארצה מול קהל בנושא גינות קהילתיות, או על חשיבות הקהילה והחשיבה לאורך זמן למען קיום כדור הארץ.

גם אני, כועסת על עצמי שאני לא מאמצת באופן אמיתי את הכללים שאני מכירה, מפחדת לשכוח אותם, לזלזל בהם.

כל ליטר מיותר של מים שאני שופכת לביוב כשאני שוטפת כלים, או שקית פלסטיק שלא התחשק לי לנקות וזרקתי לפח, כל אלו מקלקלים לי את היום. אני חושבת על הביוב שמוצף במים מבוזבזים שאי אפשר לעשות איתם כמעט כלום עכשיו, אני חושבת על הרי זבל / מטמנות שלא רק תופסים מקום, אלא גם מזהמים את האוויר (כשהזבל מתפרק בלי חמצן).

ויש עוד המון דוגמאות קטנות של מעשים שהייתי יכולה לשנות.

כן, תגידו שאלו המפעלים שמזהמים. וזה מאוד נכון. וגם על זה אני משתדלת לחשוב ואפילו לעשות משהו בנידון. מאבקים עוזרים, ותרומה למאבקים עוזרת. לא סתם באירופא המפעלים פחות מזהמים, זה כי לציבור יותר אכפת, ואכפתיות מתחילה מהבית, לא מ"שהם יתחילו קודם".

וזה מדהים שלהם אכפת יותר, כשאנחנו מקבלים את ההשפעות בצורה חזקה כל כך. בצורת כמעט כל שנה, שטחים שהופכים למדבר באופן בלתי הפיך, חום מטורף, ולא חסרות דוגמאות נוספות. כשבאירופא לא חסר מים, הם יתקנו ברז מטפטף בלי לחשוב פעמיים.

וגם שם, זו אופנה. שאני מקווה שלא תגמר מהר!

כל מתכנני הערים, מהנדסים, אדריכלים, כימיקאים, פוליטיקאים, מחנכים, גננים וכל מקצוע משפיע אחר, אני קוראת לכם ללמוד על אקולוגיה ופרמקלצ'ר, ולא להסתפק בשימוש בשקיות פלסטיק עם תוספת חומר מתקלה.

בהצלחה לכדור.

להתראות.

התחלתי לאחרונה לעבוד פה ושם בתור מודל לציור וצילום, בעיקר צילום.

שמתי מודעה באתר שבו מחפשים כאלה דברים, פניתי לצלמים, צלמים פנו אלי..

צילומי עירום רגילים הם ממש נחמדים ולא מיניים בכלל. מאוד טכניים. אווירה נעימה (אם מדובר בצוות מקצועי). אני לא בטוחה מה המחירון לכל דוגמנית, אבל אני לוקחת 100 ש"ח לשעה. (מדובר בצילומים של שעתיים בממוצע). קשה לחיות מזה, כי קשה לקבוע צילומים לכל יום.

צריך לשים לב לאידיוטים שלא יודעים מה בעצם הם מחפשים. וזו העבודה הקשה ביותר פה.

עשיתי עכשיו ראיון עבודה, מהגרועים שיש. דווקא לא הגעתי אליו (איש כח אדם) בכלל מהתחום של הצילום, ומפה לשם הוא אמר שיש לו כל מני עבודות שהוא יכול להציע לי: מגש אנושי לסושי (500 ש"ח לשעה), להתסובב בתערוכות עם ציור גוף פרסומי עלי, לעשות סרטי מצלמה נסתרת שקשורים לפורנו, לעשות פורנו הומוריסטי (אפילו לא ניסיתי להבין), לשכב איתו תמורת כסף, להיות עוזרת ליצן במסיבות לילדים, פרסומת לויברטורים, עוזרת אישית, מסאג'יסטית ועוד... כשתוך כדי הוא חוזר על כל מני הצעות מגונות, לטענתו מאוחר יותר - כדי לבוק עד כמה אני מתעצבנת בקלות.

עם הבחור הזה, אני לא חושבת שאעבוד.

היום התקשר אלי צלם, אחרי ששלחתי לו כמה עבודות שלי, לעשות, לא צילומים עם זווית קצת אירוטית, אלא ממש פורנו, להגדרתו. אמרתי שאני לא מחפשת את זה. הוא המשיך בכל זאת ואמר שבשביל לעשות כמה תנוחות (לבד) אפשר לקבל 500 ש"ח לשעה ואם זה עם מישהו אז זה 1500 ש"ח לשעה. המשכתי להתעקש שאני לא מחפשת את זה והוא התחיל לשאול "בעבור איזה מחיר כן תסכימי?", מה שאומר שה500 ש"ח האלה הם למו"מ... אמרתי לו שאני מוכנה לדבר איתו על דוגמנות עירום רגילה וסיימנו את השיחה בלי לסכם שום דבר.

אני קצת כועסת על עצמי שאני טיפה עוד שוקלת את זה.

דיברתי על זה עם החבר שלי, שאלתי אותו אם הוא היה רוצה להצטרף, כי היינו יכולים לקבל על זה 3000 ש"ח לשעה לשנינו.. הוא אמר שלא.

תכלס, היה יכול להיות נחמד לשכב עם חבר שלי ולקבל על זה 1500 ש"ח לשעה ושגם הוא יקבל על זה 1500 ש"ח לשעה, ושיהיה שם איזה מישהו שיצלם.

קצת חבל שהוא לא רוצה. אבל אני יכולה להבין אותו.

נחמד מצידו שהוא תומך בי. הוא בחור מאוד מיוחד לדעתי. אני באמת מקווה שהיחסים בינינו ישמרו הרבה זמן. לא להרוס סתם ככה דבר טוב.

אתמול אירחתי צייר בבית שנדבר לראות אם הוא רוצה לעבוד ביחד. הכל היה ממש נחמד עד שהוא איבד את הארנק שלו, ואחרי הרבה זמן גם די האשים אותי שלקחתי לו את הארנק. אני עדיין מזועזעת מזה שהאשימו אותי בגניבת ארנק מול האף שלו. (באמת שאין לי מושג מה קרה לארנק שלו!!).

כל אלה, ודברים אחרים, גורמים לי להרגיש תשושה נפשית מהימים האחרונים.

משתדלת להשתקם, ומחכה כבר לסיים את המחזור הארור שעושה לי בלאגנים בראש.

לחיות חיים עצמאיים, זה ממש לא קל. רק שתדעו.