|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
שירון מעגל
בימים האחרונים, אחרי שקראתי פוסט אקראי בבלוג של דוגי, חזר אלי רעיון שעלה לי מזמן, ועכשיו נראה לי ריאלי: לעצב, אולי לאייר, אלבום מוסיקה (דיסק + שירון) של שירים שבחרו בוגרים של תנועת הנוער שהייתי בה (נוער לנוער) לכבוד הטקס בו הם נפרדים מהתנועה ("מעגל בוגרים").
הטקס הזה בעבור חלק גדול מהאנשים, היה מאוד משמעותי. זו פרדה ממסגת מאוד אינטנסיבית שאותם בני נוער בחרו לקחת בה חלק. אף אחד לא אומר לך להיות שם, זה לא בית ספר, לא מקבלים כסף כדי להיות שם. זה מקום שבו מתפתחים ומכירים חברים.
במהלך הטקס, ב"מעגל", לכל בוגר ניתן זמן מסוים לדבר על מה שהוא ירצה (בד"כ מסכמים את הזמן בתנועה, או אומרים תודה לאנשים..) ולאחר מכן שרים שיר שהוא בחר מראש.
הטקס מאוד אמוציונלי, כפי שניתן להסיק, ולכן הרבה מהשירים נבחרו בקפידה. לרוב אלו יהיו שירים שמדברים על המסע שהיה בתנועה, תחושת הפרידה, סקרנות כלפי העתיד, חברות, ביקורת ואקטואליה..
ספציפית במעגל שאני הייתי בו היה שינוי מאוד רציני בתנועה (התנועה באופן רשמי נסגרה והתאחדה עם ארגון אחר). לכן הרבה מהשירים באותו מעגל היו פסימיים וביקורתיים.
אני בחורה מאוד נוסלגית, במיוחד כשמדובר בנוער לנוער. הייתי בטוחה שזה עבר לי, אבל כנראה שזה לא עובר בקלות רבה.
אז פרסמתי הודעה בקבוצת הפייסבוק והעניינים התחילו לרוץ. הייתה היענות מאוד יפה! נכון לעכשיו, אספתי 38 שירים ולכולם סיבות לבחירתם. אני לא חושבת שכולם מתאימים וגם אי אפשר להכין אלבום כזה.
אגב, כמה שירים מקובל להכניס לדיסק אחד?
אולי אכין כמה דיסקים.
עוד משהו ששימח אותי, הוא הצעה שקיבלתי לשיתוף פעולה מעומתת חברז , שזו עמותה שמנציחה את שמו של רז מניץ, בוגר נוער לנוער, שנהרג בצבא.
הם נפגשים פעמיים בשנה, פעם למעגל ידידות, ופעם לטיול. זה יכול להיות שיתוף פעולה מעולה.
מי יודע, אולי באמת אכין את זה. ואני חשבתי שזה יהיה משהו שיעסיק אותי בזמן שאני משתעממת בחופשת הסמסטר.
בהצלחה לי!
| |
משחקים באונס
אתמול קראתי בעיתון ישראל היום (בעמ' 15) כתבה עם הכותרת: "אימו של חניך לשעבר: הצופים שיחקו בהדמיית אונס. לדבריה, המשתתפיף אף קיבלו מתנה תחתוני בוקסר. קורבן הפרשה בצפון מסרב להתלונן". (הכתבה כנתבה בידי הדס שטייף ודני ברנר)
הייתי בטוחה שמדובר בעוד מקרה אונס, בסגנון "כל החבר'ה" (שירם המפורסם והכואב של "מוניקה סקס"), אבל לא.
הכתבה הלכה כך:
"ראיתי את הפרסומים על הנעשה בצופים, הזדעזעתי והכל חזר אלי", סיפרה אתמול אם לחניך לשעבר בצופי ירושלים שהשתתף במשחק חניכים שדימה מעשי אונס.
פרשת המשחקים האסורים במחנה תנועת הצופים שהתקיים לאחרונה בצפון, חושפת אירועים חמורים נוספים שנעשו בעבר בתנועה.
"כשבני היה בן 11 בסה"כ (כיום בן 19), קיבלתי טלפון מאם שבתה הייתה עימו בקבוצת הצופים", שיחזרה האם. "היא סיפרה לי שבמסגרת משחק בתנועה שנקרא האונס, תקף בני מינית את ביתה. שתינו היינו בשוק. מתברר שהבן שלי נבחר על ידי המדריך לשחק במשחק, ובתוך כך הפיל את אותה ילדה ונגע באיברים מוצנעים בגופה. אמה של הילדה סיפרה שלאחר המשחק התנהגה בתה כאילו נאנסה באמת, הרבתה בבכי ופחדה לצאת מהבית."
לדברי אמו של החניך, אמה של הילדה אף חשבה להתלונן במשטרה, אך חזרה בה. "לא יכלתי לדמיין את הבן שלי נחקר במשטרה בגלל משחק. הרגשתי שהוא היה קורבן בדיוק כמוה".
מה זה המחשק הזה?
"ממה שהבנו, מדובר במשחק שבמהלכו בן או כמה בנים צריכים לבצע סצינה של אונס, עם בגדים באחת הבנות, כדי לחות את החוויה".
פניתם להנהגת התנועה?
"לא פניתי, כי רציתי שהפרשה המזעזעת הזאת תהיה מאחוריי. מה שכן, מדובר היה במשחק מקובל בתנועה".
ומה קרה בהמשך?
"הפרשה השותקה. קיבלתי מכתב ממנכ"לית משרד החינוך שציינה כי תפנה את הסיפור לאנשי מקצוע בכל מחוזות הארץ כדי שיקיימות שיחות עם תלמידים". בעקבות התערבות המנכ"לית הופסק נוהג המשחק בצופים.
לסיכום ציינה האם: "לאחר השתתפות במשחק הבן שלי קיבל במתנה תחתוני בוקסר שעליהם נכתב "חבורת דופקי הבננות". כל החניכים קיבלו את המתנה המוזרה הזו, והכל בחסות התנועה ובידיעתה".
החניך מסרב להגיש תלונה
פרשת המשחקים האסורים בקורס המדריכים בצפון, נחקרת במשטרת עפולה. חלק מהנחקרים סיפור כי מדובר במסורת בה נערים נוהגים להטיל מימהם זה על זה, למרוח צואה ולנקוט במעשים מגונים. מהמשטרה נמסר כי הנער שכביכול נפל קורבן למעשים בקורס מסרב בינתיים להגיש תלונה. הדבר מהווה בעיה היות והמדריך שהתלונן כלל לא נכח בקורס המדובר.
החלטתי לכתוב תגובה לעיתון. המעשים המתוארים בפסקה האחרונה בהחלט זיעזעו אותי, אך מכיוון ואני לא בוגרת של תנועת הצופים, ולא מכירה את המסורות שם, אני לא מרגישה שאני יכולה להגיב על החלק הזה. ומצד שני, גם בתנועה שהייתי בה המשחק בשם "האונס" היה מקובל והוא היה שונה לחלוטין.
זו התגובה ששלחתי למערכת העיתון:
תגובה לכתבה "הצופים שיחקו בהדמיית האונס" שנכתבה ע"י הד שטייף ודני ברנר.
אני בוגרת של תנועת נוער בארץ (לא הצופים), כיום בת 20. כבת נוער נהגנו לשחק את המשחק הנקרא "האונס".
חשוב לי לציין שהכתבה (או ההסבר שההורים קיבלו מילדיהם) הפכה את המשחק למשהו אחרי לגמרי ממה שהוא. מדובר במשחק בנים בנות, לא יותר פרובוקטיבי או מיני מהמשחקים המוכרים "אמת או חובה" או "נשיקה סטירה".
מהלך המשחק, כפי שאנו נהגנו לשחק הוא: בחור יושב במרכז מעגל וקרא לבחור ובחורה אקראיים מהקבוצה שנבחרו בהגרלה. הבחורה צריכה לנשק את הבחור (על הלחי) והבחור שנבחר צריך למנוע ממנה לנשק את מי שבמרכז המעגל (ע"י כך שהוא ינשק אותה על הלחי). המשחק עלול לקבל פן אלים, אם הבחור יגן בכוח על הבחור באמצע, אבל בטח שלא הדמיה של אונס!
*המשחק גם יכול להיות הפוך, בכך שבחורה יושבת באמצע, קוראת לבחור ובחורה, והבחורה האקראית צריכה למנוע מהבחור לנשק את זו שבמרכז. מי שמפסיק מתיישב באמצע וכך הלאה.
אני חשה צער כלפי הילדה שהרגישה שחוותה אונס. איני יודעת איך המשחק נערך בצופים, אך קשה לי להאמין שינסו לקיים משחק עם מטרה שכזו בכל תנועת נוער, וחבל סתם להשמיץ את שמה של התנועה. מדריך טוב היה צריך לדעת שחניכיו רגישים מידי ולא מתאימים למשחק מהסוג הזה.
*(בעיתון שלמחרת כבר הייתה כתבת תגובה, שגורמת לי להזדעזע ממה שקורה בצופים, אבל עדיין מוזר שלא דיברו על המשחק עצמו, אולי כי המשחק מדבר על משהו שקרה לפני 8 שנים והמקרים האחרים חדשים)*
| |
"ונזכור את כולם". לא עדיף שכולם יהיו חיים?
בקרוב יום הזיכרון לחללי צה"ל ולפגעי פעולת האיבה. מזמן לא יצא לי לדבר על הנושא הזה. קשה לי איתו נורא. קשה לי עם האבסורדים. עם ההתלבטויות שלי לגבי היום הזה ולגבי הצבא בכלל.
הנה כמה שירים שמצאתי מזמן, שאולי אקריא חלק מהם בטקס שאלך אליו בערב יום הזיכרון.
#1 אליפלט - נתן אלתרמן.
זה שיר שאני מאוד אוהבת. נתקלתי בו לראשונה יחסית לא מזמן, בשנת השירות שלי, בדיוק בתקופה שלימדתי ילדים על מילות שאלה (בשיעורי הבעה). השיר הזה מבטא טוב מאוד את החשיבות של מילות שאלה בתרבות שלנו, דבר שבצבא לא עושים מספיק. כאן אנחנו רואים ילד, די ממוצע בסופו של דבר, שאני לא רציתי שהחניכים שלי יצאו כמוהו - לוקח דברים כמובן מאליו.
אל תקחו דברים כמובן מאליו, זה מוביל לצרות.
אם אתם בצבא, תחשבו למה אתם בצבא. תחשבו מה אמרו לכם לעשות. אולי זה פוגע במישהו, אולי זה יפגע בכם.
נזמר נא את שיר אליפלט ונגידה כולנו בקול: כאשר עוד היה הוא רק ילד, כבר היה הוא ביש גדא גדול.
בו שכנים ושכנות דיברו דופי ואמרו שום דבר לא יועיל - אליפלט הוא ילד בלי אופי, אין לו אופי אפילו במיל.
אם גוזלים מידיו צעצוע, הוא נשאר מבולבל ומחייך, מחייך מבלי דעת מדוע, וכיצד ובשל מה זה ואיך.
ונדמה כי סביבו, זה מוזר, אז דבר מה התרונן כה ושר.
בלי מדוע ובלי כיצד, בלי היכן ובלי איך ולמה, בלי לאן ומאיזה צד, בלי מתי ובלי אן וכמה.
כי סביב ככינור וחליל מנגינה מאירה, מצלצלת.
אם נסביר לך מה זה יועיל? איזה ילד אתה אליפלט.
בליל קרב ברעום אש מזנקת, בין אנשי הפלוגה קול עבר: "העמדה הקדמית מנותקת, מלאי תחמושת אזל בה מכבר."
אז הרגיש אליפלט כאילו הוא מוכרח את המלאי לחדש, וכיוון שאין אופי במיל לו, הוא זחל כך ישר מול האש.
ובשובו מהומם ופצוע, התמוטט הוא, כרע וחייך. הוא חייך מבלי דעת מדוע, וכיצד ובשל מה זה ואיך.
ובליבות חבריו, זה מוזר, אז דבר מה התרונן כה ושר. בלי מדוע ובלי כיצד, בלי היכן ובלי איך ולמה, בלי לאן ומאיזה צד, בלי מתי ובלי אן וכמה.
מסביב ככינור וחליל מנגינה מאירה, מצלצלת.
אם נסביר לך מה זה יועיל? איזה ילד אתה אליפלט.
ובלילה, חבוש קסדת פלד, אז ירד המלאך גבריאל, וניגש למראשות אליפלט, ששכב במשלט על התל.
הוא אמר: אליפלט אל פחד, אליפלט, אל פחד וחיל ‟ במרום לנו יש ממך נחת, אף שאין לך אופי במיל.
זהו זמר פשוט גם תמוה. אין ראשית לו וסוף והמשך.
זימרנוהו בלי דעת מדוע וכיצד ובשל מה זה ואיך. זימרנוהו כך סתם זה מוזר, כי דבר מה התרונן בו ושר...
#2 - פרופיל 97 - אביב גפן
השיר הזה, וגם השיר הבא שאעתיק לפה, הם שירים של אביב גפן. אביב גפן כתב הרבה על הצבא, בעצם, הוא כתב על אנשים בצבא, מה שלא עשו מספיק לדעתי.
השיר הזה, וגם השיר "אמא תראי" ועוד כמה שירים שמצאתי (שפחות התחברתי אליהם) מדברים על הילדים שהולכים לצבא.
תחשבו על זה - ילדים, באמת, כאלה שסיימו עכשיו י"ב, כאלה שלא יודעים שום דבר על העולם כמעט, שאולי לא הספיקו לאהוב, שלא יודעים מהי אחריות, כאלה שאולי אפילו לא התבגרו פיסית עדיין עד הסוף.. כן, אלה, הוליכם למלחמה. משרתים את המדינה. מתים בשביל המדינה. הורגים בשביל המדינה. נפצעים בשביל המדינה.
כשאני אומרת "מדינה" כמובן אני מדברת על אינטרסים וטעויות של מנהיגים.
חוזרים הביתה, מפחדים. אם הם בכלל חוזרים הביתה. ואנחנו אמורים להיות גאים בהם.
פרח עכשיו פורח והוא צורח, ילדים נובלים שם בשטחים.
צמח עכשיו צומח והוא צונח, ילדים נהיים לרוב צמחים
פרופיל תשעים ושבע בפנים הרבה פחות המפקד אמר "לירות"
בתוך מדים מצדיע נלחם על השפיות צבא הגנה למות
דגל יש לנו דגל ואין לו רגל. ילדים נהיים לרוב דגלים
למה תגיד למה (הוא לא יודע), אתה עוד שמה ילדים לרוב לא שואלים
אמא תראי #3 - אביב גפן
אמא תראי בנך לובש ת'מדים לבד וקושר ת'שרוכים לבד ומוכן כבר לכל פעולה
אמא תראי בנך יודע לטעון לבד ולירות על כל מה שרק יבקש מפקד הפלוגה
ואסור לי לבכות ומותר לי למות אמא תראי איך אני לא נושם לבד, איך אני לא הולך לבד, ואבדה לי בגוף התחושה
אמא תראי העלו אותי בדרגה. בנך גיבור של המחלקה, אמא האם את גאה?
ואסור לי לבכות, ומותר לי למות אז אמא תראי איך אנחנו מתים גיבורים
ואסור לי לבכות ומותר לי למות אז אמא תראי
4# חד גדיא - חווה אלברשטיין
זהו הבית האחרון של העיבד של חווה אלברשטיין לחד גידא. יש בכלל מה להוסיף?
ומה פתאום את שרה חד גדיא? אביב עוד לא הגיע ופסח לא בא.
ומה השתנה לך מה השתנה? אני השתנתי לי השנה ובכל הלילות בכל הלילות, שאלתי רק ארבע קושיות
הלילה הזה יש לי עוד שאלה: עד מתי יימשך מעגל האימה
רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה. עד מתי ייגמר הטירוף הזה?
ומה השתנה לך מה השתנה? אני השתניתי לי השנה. הייתי פעם כבש וגדי שליו, היום אני נמר וזאב טורף הייתי כבר יונה והייתי צבי, היום איני יודעת מי אני
דזבין אבא בתרי זוזי, חד גדיא חד גדיא
קנה אבינו גדי בשני זוזי ושוב מתחילים מהתחלה.
#5 איך נדע שהשלום הגיע - לא ידוע
את הקטע הזה מצאתי באינטרנט, ואני לא יודעת מי כתב אותו. מה שכן, אני מסכימה. היו מילים שהייתי משנה. אבל בגדול... אתם באמת חושבים שנראה את השלום כשרק נפעיל כוח אחד כלפי השני?
איך נדע שהשלום האמיתי הגיע
כשיגידו שריון ויתכוונו לצב
כשיגידו גיזרה ויתכוונו לבגדים
כשיגידו לפתוח באש וידליקו סיגריה
כשיגידו פצצות ויתכוונו לבלונדיניות
כשכיתה תהיה רק בבית ספר
כשגדוד יהיה רק בצופים
כשהנח"ל יהיה רק להקה
וכשמלחמה תהיה רק בקלפים
רק אז נדע שהשלום האמיתי הגיע.
#6 אני ואתה - אריק אינשטיין
אני אוהבת לסיים עם סוף אופטימי. ומעבר לאופטימי, לומר שאני רוצה לקחת אחריות. לא רק להגיד שרע.
אני ואתה נשנה את העולם.
אני ואתה, אז יבואו כבר כולם.
אמרו את זה קודם לפני, לא משנה - אני ואתה נשנה את העולם.
אני ואתה ננסה מהתחלה. יהיה לנו רע, אין דבר זה לא נורא.
אמרו את זה קודם לפני, זה לא משנה - אני ואתה נשנה את העולם.
אני ואתה נשנה את העולם, אני ואתה אז יבואו כבר כולם.
אמרו את זה קודם לפני, לא משנה - אני ואתה נשנה את העולם.
| |
כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי
#1
אמנם אני בקושי זוכרת את זה. אבל נולדתי בתל אביב. אפילו מרכז תל אביב, "הצפון הישן" מה שמסתבר שחלק מהאנשים קוראים למקום הזה. מרחק הליכה מכיכר דיזנגוף, שם הרבה מתמונות הזיכרון הדוממות שלי תחת קטגוריית "בית" נכנסות. מצד שני, כנראה לא מספיק מרחק הליכה מרחוב בו היה גן שאמא שלי מאוד רצתה שאשתייך אליו, כל כך רצתה שהיא הגישה בג"צ בכדי שאהיה שם, והסכימו שאני רק אהיה בצהרונית שלהם. בתכלס, אין לי מושג מה הפסדתי, אולי זה קשור לעובדה שעזבתי את תל אביב בגיל 5.
תל אביב היא מקום נחמד לגדול בו. אני לא יודעת אם שם אבחר לגדל את ילדי, אבל מה שבטוח הוא שאני אוהבת את העיר, ובתל אביב יש מגוון מאוד גדול מהכל.
מהדירה הקטנה בתל אביב יש לי מעט זכרונות. בעיקר – איך נראתה התמונה שהיתה תלויה מול המיטה שלי, שהיה לנו חתול סיאמי רשע, שהיה חור בגדר בין הבתים, מאחורי עץ האיקליפטוס הגדול שדרכו היה אפשרי לעבור לשכנים ושעזרתי לאמא מדי פעם עם הכלים.
#2
בגיל 5, כיתה א' (אני מהקטנים) עברתי לשוהם. באותה התקופה איזור בבניה. היינו הראשונים בשכונה החדשה שם (השכונה השנייה שנבנתה שם אם אני לא טועה). גרנו בדירה שכורה עד שהבית הגדול והחדש שלנו יהיה בנוי. די חיבבתי את הדירה הזו, אין לי ממנה זכרונות רעים. אבל בעצם, גרתי שם בסביבות השלושה חודשים. למרות זאת, הספקנו לגדל כלבה קטנה, שבאמת אני לא יודעת מה עלה בגורלה.
#3
עברנו לבית הגדול בשוהם. דוגרי, בית ממש יפה. 3 קומות, רק שלנו. גינה לא מעובדת. הכל הרגיש גדול, יפה, מואר... אני עדיין חושבת שהבית הזה היה מאוד יפה והייתי גרה בו בכיף. אם הוא היה ממוקם בעיר אחרת.
בעלי חיים התחלפו שם... לא כמו גרביים, לא צריך להגזים. אבל ב5 שנים האלו, אם אני זוכרת נכון, היו לנו בסביבות ה4 חתולים, 3 כלבים וארנבת. לחלקם כמובן היו תקופות חפיפה (חתולים וכלבים חיים טוב ביחד מסתבר). לא יכלתי לדמיין את עצמי בלי בעלי חיים בגיל הזה.
שוהם הייתה מקום יפה. הכל בבניה, עדיין קצת טבע. נחשים, עקרבים ועכברים בכל מקום. זה היה כיף לחשוב שאני ילדת טבע. כל כך אהבתי להסתובב באזורים החצי מעובדים, לחלום על מאבקים סביבתיים (אז לא קראתי לזה ככה, אז פשוט דמיינתי איך אני משכנעת את הקבלנים לא לבנות את הבתים, איך אני הורסת להם את התכנון... כבר אז היו לי חלומות).
החורף היה מדהים, השקיעות היו יפות.
האנשים היו חרא.
כל כך סבלתי בשנים האלו! הייתי הילדה הכי דחויה שאפשר לדמיין. הייתה לי חברה וחצי בערך.
אני לא יודעת אם המצב היה נורא כמו שהרגשתי שהוא, אבל מבחינתי, הוא היה נוראי. בגיל 8 כבר היו לי חלומות שאונסים וצולבים אותי בחדר שלי.
פעם אחת ריססו על הגדר בבית שלי (שהייתה עשויה מאבנים גדולות, כמו טרסה) "זה הבית של שירי הכלבה". אני לא חושבת שהצלחנו להוריד את זה אף פעם.
כל יום הלכתי מכות. בלימודים התדרדרתי עד אפס, או אולי מינוס, היה מאוד מאוד מאוד קשה להשלים את החומר בהמשך הלימודים.
#4
1999-2000, כיתה ו'. עברתי לגבעתיים. אחרי חיפושים רבים ונשנים אחרי דירה מתאימה, אזור מתאים.. עברנו למקום השקט הזה בשם גבעתיים.
באמת היה נחמד. בשנה הראשונה היה קשה להסתגל. לא הרגשתי הבדל עצום בין שוהם לבין גבעתיים. אפילו שהייתה לי שכנה מאוד נחמדה, שהייתה בשכבה שלי ועד היום אנחנו חברות. אולי אפילו אפשר לקרוא לזה חברות הכי טובות. איתה עברתי לכל מני מקומות, אציין אותם בהמשך.
אז השנה-שנתיים הראשונות היו רגילות. הלימודים היו לא כל כך משהו, כי כולם שם מאוד מתקדמים ואני לקוית למידה שלא ניסתה אפילו ללמוד עד כיתה ה'.
בכיתה ח' הצטרפתי לתנועת נוער כל כך קטנה, שהיא בכלל לא תנועה אלא ארגון נוער. זה היה המקום המושלם בשבילי. הוא העלה לי את כל הדברים הטובים בי. אם זה ביטחון עצמי, קשרים חברתיים תקינים (חלק מהם היו תקינים), מודעות חברתית גבוהה יותר ועוד המון המון דברים. אני עדיין מאוהבת בתנועה הזו, אפילו שהיא מתה וקמה מחדש בתור ארגון שאני פחות מחבבת.
שם פגשתי מישהו שהיום תמצאו אותו פה ושם בבלוג בתור "האקס". ההסטוריה איתו מאוד מסובכת.
עברתי לתיכון ביפו, אפילו שהמשכתי לגור בגבעתיים וכך ששוב הייתי טיפה תל אביבית אבל בעיקר מגבעתיים.
את התנועה ואת התיכון עברתי עם אותה החברה. היה כיף.
#5
אחרי התיכון התחלתי את שנת השירות שלי בירושלים. מדי פעם קראתי למקום הזה "בית" ומדי פעם "קומונה". הרגשתי שם בבית רוב הזמן.
בשכונה בעייתית מבחינה פוליטית (גילה – אחרי הקו הירוק), וגם מאוד בעייתית מבחינה חברתית. היה לי כיף לגור עם עוד 10 אנשים (בשלב מסוים עוד 9). היה לי כיף לעבוד עם ילדים שצריכים אותי. השנה הזו הייתה קשה, אבל נתנה לי טעם של עוד.
6#
מיד אחרי השנה הזו, עברתי לשירות לאומי שלי באותה העמותה, בעיר נתניה. דרום נתניה –קרית נורדאו.
כשגרתי בירושלים, הרגשתי קצת ירושלמית. אהבתי לבלות בעיר, אהבתי להסתכל על הנוף, אהבתי את הרעיון שאני גרה שם. בנתניה.. הרגשתי שהכל נורא זמני. כמעט ולא הלכתי לשום מקום. מזל שלמדתי שם נהיגה, כי אחרת אני לא הייתי רואה יותר מנתניה מאשר המסלול לבית הספר מהדירה והמסלול מהדירה לתחנה המרכזית ולסופרמרקט הקבוע. נתניה הייתה לי משעממת.
אני יודעת שלא מיציתי אותה. לא הייתי בכלל בטיילת כל הזמן שם ולא הייתי בחוף פולג, אפילו שגרתי במרחק הליכה ממנו. פשוט לא עניין אותי.
השנה הייתה בעייתית. יותר מחצי מהזכרונות שלי משם הם לא טובים.
7#
תוך כדי השירות בנתניה, אמא עברה לפתח תקוה. קנינו שתי דירות, והתכוונו לעבור לדירה הקטנה והשווה פחות קודם (כי היא התפנתה קודם) עד שהשיפוצים בדירה הגדולה יותר יגמרו ואז נעבור אליה. איך שהזמן רץ... עברה שנה שלמה והתוכניות רק עכשיו (לפי כמה ימים!) נגמרו להכתב. השיפוצים אולי יגמרו בסביבות דצמבר, במקרה הטוב. וגם אז לא יהיה לי חדר משלי.
כן. כבר שנה שאין לי חדר משלי. ויותר גרוע מזה – אני גרה בבית בלי דלתות.
אבל אני כן מרגישה טוב פה רוב הזמן.
כן, מלוכלך מאוד כי אין חשק להשקיע במקום שאני נמצאת בו יומיים בשבוע, והשכונה קצת אלימה. אבל יפה פה. כל הבתים נמוכים וחמודים. האנשים חמים (גם אם לא בצורה שהייתי רוצה). בתור משהו זמני, זה לא הכי גרוע שאפשר. אפילו נחמד. אם היה פה מסודר יותר, הייתי אומרת שזה כמו לגור בצימר.
#8
שוב המשכתי את השירות הלאומי שלי בשנה נוספת (כן, שנה שלישית). שוב בירושלים, הפעם הקטמונים, שזו שכונה שהרבה יותר קרובה לכל מקום. ולכן הרבה יותר קל להרגיש ירושלמית. אני אפילו קצת קשורה למאבקים שקשורים לעיר. בקרוב אהיה קשורה עוד יותר, אבל רק מהסיבה שאני קשורה לחברה להגנת הטבע אני קשורה לכל הסיפור עם חצר סרגי.
אני מאוד קשורה לקהילות. אולי כי אני עוסקת בגינות קהילתיות.
אני לא מרגישה ירושלמית. ואני גם לא רוצה להרגיש ירושלמית. אבל אני נהנת לגור שם ולהיות פעילה בעיר.
בטח בשנה הבאה אמשיך לגור בפתח תקוה. אולי בבית משלי, לא עם אמא. עם שותפים.
אתחיל להשקיע בלימודים ועבודה.
נדבר בשנה הבאה.
| |
* אין לי חשק לחזור מחר לעבוד. העבודה הזו מפחידה אותי.
* אני רוצה ללכת למעגל הבוגרים הארצי של צמר"ת. זה מרגש אותי שמי שהיו חניכים שלי עכשיו יהיו בוגרים של הארגון. כמו שהיה לי חשוב שהם יהיו במעגל שלי, אני מתארת לעצמי שהם ישמחו שאבוא לשם.
* אני צריכה להחליט כמה דברים במישורים שונים. יש לי שיעורי בית.
* ניהול לו"ז זה חרא.
* צריך לרכז את כל הגברים מהארץ בירושלים. זה יהיה הרבה יותר קל לכולנו.
* חג שמח. נשתמע בשנה הבאה.
| |
דפים:
|