עוד יומן רשת ייחודי

המחאה האחרונה, כפי שכבר חלק יודעים, לא רק ריגשה אותי מרחוק, אלא שגם השתתפתי בה כמעט ככל שאני יכולה. עד עכשיו התעמקתי באזור שלי וקראתי כתבות בעיתונים, אך לא הגעתי לת"א (חוץ משוטטות מהירה במאהל ברוטשילד, רק כדי לראות מה קורה שם).

ביום שבת האחרון, הלכתי לת"א (וגם הצלחתי להביא את אמא שלי שזה לדעתי הישג מסוים). 

הגענו ישר לכיכר המדינה. תהיתי אם הבחירה במיקום הוא מתוך הסימבוליות הצועקת שבמקום, או ביכולות שלו להכיל יותר אנשים מאשר כיכר רבין.

בשלב מסוים של העצרת, היכה בי, כאילו לא חשבתי על זה קודם, אבל הפעם זה באמת היכה בי, כואב קצת בבית החזה: חשבתי על האבסורד שבו ראש ממשלה (במשטר דמוקרטי כביכול), נבחר ציבור, מתיחס לציבור שלו כאל אויב. לא פחות מזה. 

גם אם נעזוב את ביבי בצד, בכלל, היכה בי, כמה זה לא הגיוני שאין מדינת רווחה. 

כמה זה לא הגיוני שהממשלה, במדיניות שלה, מתיחסת לתושבים שבחרו בה כאל לא שווים.  

חברי הממשלה שכחו כנראה מה המשמעות של המושג "נבחרי העם - הציבור", הרי לא מדובר ב"נבחרי הסקטור של העשירון העליון", אלא בנבחרים מתוך העם, כדי ליצג את כל השכבות. 

באופן טיאורטי, למה להכנס לפוליטיקה אם אין לך חזון שהמצב יהיה נעים לכולם?

איך זה הגיוני שכל כך מעט אנשים מקבלים נתח כל כך גדול מהעוגה הכלכלית? ואנשים אחרים, שמקבלים חלק קטן יותר, הם אלו שביחס למשאבים שלהם דואגים להגדיל את העוגה, הרבה יותר מהאחוז שנותנים מעצמם אלו עם הנתח הגדול של העוגה. זה לא הגיוני!

זה באמת כואב לי לראות נבחרי ציבור מנסים להלחם בדרישות של הבוחרים שלהם. 

אולי סוף סוןף נצליח לשנות משהו.

-

אני מכירה הרבה אנשים שעשו צבא ועשו שירות לאומי, ובזבזו את הזמן שלהם ומשאבים של המדינה.  עם כל זה שצבא הוא חובה, ישנם עוד ועוד תפקידים מיותרים שהצבא מאפשר, וגם לא מיותרים, חלקם פשוט מאוד לא מתאימים למי שמבצע אותם.

בדיון על האם לשרת או לא לשרת בתקופת התיכון, חברה שלי סיפרה לי על אנשים שהיא מכירה, אנשים גאונים בתחומים מסוימים, שנראה שיהיה בזבוז לא לתת להם להתקדם בתחומם, בלימודים גבוהים. שמבחינתם זהו השירות שלהם למדינה, שאחרי הלימודים הם יעשו דברים שיתרמו למדינה בעזרת מה שלמדו, יותר ממה שהם יכולים לעשות בכל תפקיד בצבא.

ואני, שלא הרגשתי שיש לי איזה כשרון מיוחד שאני חייבת ללמוד אותו עכשיו ואם לא אז זה יהיה בזבוז למדינה, החלטתי ללכת ל3 שנים של שירות בעמותות מסוימות, בהן הרגשתי שאני מסוגלת לתרום הכי הרבה לציבור סביבי. 

אחת השנים האלו (האמצעית) הרגישה לי כמו בזבוז זמן גדול ובזבוז משאבים. 

ואכן, יש הרבה מאוד אנשים סביב, שאולי הולכים לצבא או לשירות לאומי, אבל לא באמת תורמים משהו ומשם והלאה, הם עשו את שלהם.

מנגד, יש אנשים כמו דפני ליף, שלא מתרפקים ומנתצלים על כך שלא עשו שירות לאומי כשהיו בני 18, אבל היום, הם משרתים ועוד איך משרתים.

הנאום של דפני בעצרת האחרונה סיכם כל כך הרבה ממה שהרגשתי. הוא היה תכלס, בוטה כמעט. העיקשות שלה מכובדת, הלחימה שלה בעד העקרונות שלה, שהם גם עקרונות של הרבה אנשים אחרים - שרק רוצים לטובת כולם. בסה"כ בחורה צעירה, לא נבחרה בידי אף אחד, פועלת נמרצות בהתנדבות למען צדק ושוויון חברתי. 

תגידו לי, אם זה לא שירות לאומי, אז מה זה?

די לומר על מנהיגי המחאה הענקית והמוצדת הזו שהם משתמטים. 

די לנסות להציף באור שחור את הדברים הטובים שאנשים אחרים עושים.

 כשסיימתי את התיכון היה לי נדמה שיש מעט מקצועות שיכולים להתאים לי בעתיד. הלכתי לשנת השירות וכשיצאתי ממנה הרגשתי שהיעוד שלי הוא עבודה סוציאלית, או אולי מורה לאמנות.

כשסיימתי את השירות הלאומי, התחלתי בין שאר עיסוקיי, לעבוד במחלקה לעבודה סוציאלית קהילתית. העבודה הזו, כמעט מהרגע הראשון, דיכאה לי את הצורה, ותכלס, גם לעובדת הסוציאלית שעבדתי בצמוד לה, רק שהיא ניסתה להסתיר את העובדה הזו (ובשלב מסוים לא הצליחה יותר), העבודה שם, למרות האנשים הטובים שעובדים בה, גרמה לי לחשוב שהסזיפיות הזו, היא לא היעוד שלי. (אגב, אני מקווה לסיים לעבוד שם בשבועיים הקרובים).

הציעו לי להצטרף לקורס הכוונה מקצועית, בתור "משתחררת" הדבר אפילו לא הכביד על הכיס יותר מידי.

הקורס בחלקו הרגיש משמעותי. כתבתי את כל הרעיונות האפשריים שעלו תוך כדי הקורס הקצר הזה, פסלתי את כולם והרגשתי שנשארתי עם היעוד שלי: מורה לאמנות.

באמת, יש בי רצון חזק לחנך את דור העתיד (לא דווקא כילדי הביולוגים). אני חושבת שלימודי אמנות הם במהותם חצי טיפוליים, תחום שהבנתם שמושך אותי יחד עם העבודה הסוציאלית. לא שכחתי את משכורות הרעב של המורים ודברים גרועים מכך, אך אני מצליחה להשכיח זאת מעיני ולהזכר גם בתנאים הטובים של מערכת החינוך.

עם תחושת שליחות, הלכתי לראיון במדרשה בבית ברל, למרות שהציונים לא מתאימים, הרגשתי שאני מסוגלת להכל. יש לי תיק עבודות יחסית מרשים ואין סיבה שלא יקבלו אותי על תנאי למסגרת המכינה שלהם.

כנראה שטעיתי. בעצם לא טעיתי, הראיון הלך לא טוב במיוחד, הם הודיעו לי שאני יכולה לבוא לראיון נוסף, והוא יהיה בשבוע הבא.

נסיונות עצבניים להכין עוד עבודות לתיק וכעבודת בית, מחשבה על מערכת שעות אינסופית הכוללת קורס פסיכומטרי ולימודי תואר ביחד (גם אם אלו "רק" קורסי החובה), כשהמכללה רחוקה שעה נסיעה מביתי. המחשבה על הנסיעה הזו עם עבודות אמנות, לפני הזריחה כדי להמנע מפקקים, בגשם ובחום, גרמה לי לעצור ולחשוב...

אני מסוגלת לעמוד בהצבת משמעת של כיתה (כמורה)?

מעניין אותי תולדות האמנות מספיק כדי להתמקצע בהם ולהסביר אותם שנה אחר שנה לתלמידים?

אני רוצה להיות מורה?

אני רוצה להיות "אמנית"? מקצוע שללא הוראה צריך להיות בו שאפתן ברמות הסטריות כדי להצליח..

פתחתי שוב את החוברת אותה קיבלתי בסוף קורס ההכוונה המקצועית. מן "דפי זהב" של מוסדות לימוד, הכוללים הסבר על המקצוע, מה עושים איתו אח"כ וכולי.

שוב רשמתי את כל המקצועות שאולי יתאימו לי. את חלקם הנחתי תחת קטגוריית "מעניין ללמוד מתישהו" ואת רובם תחת "העדפה 1 / 2".

יצא שאני מתלבטת בין:

5 תחומים ללימודים: תקשורת חזותית / גרפיקה + עיצוב אתרים + אנימציה + מולטימציה + שיווק ופרסום / הוראה-חינוך/ עבודה סוציאלית / תרפיה

1 תחום לעבודה זמנית: ניהול משרד (מזכירה)

מתוכם אפשר להתמקצע ב-

3 מקצועות עם תואר: תקשורת חזותית (עם או בלי הוראה של התחום) / עבודה סוציאלית

5 מקצועות שדורשים רק תעודה: תקשורת חזותית (ברמה פחות טובה) / עיצוב לפרסומות / עיצוב - בניית אתרים / טיפול בעזרת בע"ח או אמנויות (בחלק מהמקרים דורש תואר 2) / מזכירה

ואת כל אלו אפשר ללמוד ב-

24 מקומות (שמתאימים לצרכים שלי) - ע"ע הלוגואים למטה.

אמא שלי ראתה את הרשימה ואמרה: "חשבתי שאני התלבטתי הרבה"... אני מתארת לעצמי שהסיבה לכך היא הרחבת האפשרויות. בעיקר בתחומים שמעניינים אותי כרגע.

התהיות שלי הרגע מתחלקות בין התהיות הזהות ללימודים בבית ברל - האם עבודה מתאימה לי? האם המקום לא רחוק מידי?

[במיוחד עכשיו כשחתמתי לעוד שנה בדירתי המקסימה עם החבר המקסים]

וספציפית לגבי שנה הבאה, שהיא למעשה בעוד חודש, מה אני אעשה עם עצמי? אתם רואים את רמת ההתלבטות שלי, אני בספק אם אוכל להתחיל ללמוד השנה.

לאט לאט אני מגבשת את עצמי על נושאים מסוימים, אך עדיין מעדיפה לשמור אותם על הדף מסיבה לא ברורה.

מה אעשה?

לאן אפנה?

מי אני?

שאלות כאלו ואחרות מציפות אותי לאחרונה, בדיוק בזמן בו אני צריכה לעשות דברים אחרים.

ראיתי את הנושא החם וחשבתי כמה שהוא רלוונטי לחיי. תמיד. אני משתדלת לקחת את הדברים בפרופרוציה. לפעמים גם יותר מידי. בימים בהם אני לא מרשה לעצמי להתעצבן, להיות דיכאונית, לשחק את המסכנה, כי אני יודעת שיכול להיות יותר גרוע. מישהו אחר לוקח את התפקיד במקומי. 

בגרעין שלנו צריך לקחת דברים פרפופורציה, כמו שאמרתי, לפעמים יותר מידי.

נפרדים מחבר? לא נורא, יש הרבה דגים בים, יש גם עבודה לעשות.

שוברים את היד? לא נורא, זה יעבור, אפשר לעדור עם היד השניה.

אבל עדיין. אני רוצה לא להמשיך עוד חודשיים, אבל אם אני לוקחת את הדברים בפרופורציה, מה זה חודשיים? אז מה אם אני כבר לא אהיה בשירות לאומי, זה קצת כמו לחתום קבע חודשיים (רק שהמשכורת פחות שווה מה"סדיר" באופן יחסי). חודשיים לא יפריעו לי עד כדי כך למצוא עבודה (אפילו שבעיריה דיברו איתי אתמול על להתחיל לעזור להם כמה שיותר מהר).

אני לוקחת חופש של שבוע (בשבוע הראשון של אוגוסט), זה נחמד. יעזור לי אולי.

לפעמים לא בא לי לקחת דברים בפרופורציה.

לפעמים קשה לי להגדיר מהי פרופורציה.

למה שאני לא ארגיש מסכנה? ולמה בעצם שאנשים אחרים ירגישו מסכנים?

קבצן חולה שמנסה לקחת ממני כסף כי הוא "מסכן", יודע מה עובר עלי בחיים? למה קבצנים יכולים להרשות לעצמם לשפוט אותי, במיוחד כשהם רוצים שאני אשפוט אותם.

אני לא אוהבת אנשים שחושבים שהם מסכנים. לא אוהבת אנשים שחושבים שמגיע להם כי הם לא יכולים לבד.

כן, זה קצת משהו קפיטליסטי לומר. זה לא שאני נגד עזרה, אל תקחו אותי לא נכון. אבל שאנשים יקחו את עצמם בידים, שיאמינו בעצם. למה לשקוע סתם ככה ל"אני צריך, אני מסכן. את אשכנזיה לא מגיע לך כלום". תופעה שהכרתי בשכונות עוני.

הכל בסדר והכל לא בסדר.

בוחרת לא לקחת בפרופורציות, כי אין כזה דבר.

נ.ב, אם אתם תוהים לגבי השיוך להרבה קטגוריות. זה בגלל שעניין הפרופורציות קשור לכל התחומים האלה ועוד .

כמה נפשות אתם בבית? בקומונה - 4, בבית של אמא 2 (לא כולל מוקה וכמה דגים).

כמה שנים את גרה בבית הזה? פחות משנה. בשניהם. קשה לי לומר שאני גרה בבית של אמא, למרות שאני רוצה לחזור לפה בסופי השבוע.

וכמה דירות עברת לפניו? ת"א, שוהם2, גבעתיים, פ"ת2. ירושלים2, נתניה. סה"כ 9 אם מחשיבים את הקומונות. נשמע הרבה פתאום.

האם יש מקום בבית שאת אוהבת במיוחד? יש לי אחלה בית. אבל עוד לא סיימתי ללמוד אותו. אני מקווה שבקרוב יהיה לי בית משלי שאלמד לאהוב אותו ולהכיר אותו. בכלליות אמא עיצבה יפה את הבית. השירותים ממש מגניבים, נראים כמו במלון. 

מה את לא אוהבת בבית שלך? בקומונה - בלאגן, ריח, את העובדה ששום דבר לא באמת שלי שם, את ההרגשה של הזמניות.

לגבי הבית של אמא, כנ"ל, חוץ מהריח (וגם לא ממש מבולגן). אני לא אוהבת את הקירות הריקים (כי לא מצליחים להחליט איזו תמונה לתלות). 

מה לדעתך חשוב שיהיה בכל בית? מרפסת , סתם. דברים בסיסיים, ואולי גם מערכת מחזור מים מקום לשבת. מקום לגדל צמחים.

תארי את בית חלומותייך- כיצד הוא ייראה? בית בינוני, קומה ראשונה או שניה. גינה מכל הצדדים האפשריים. מטבח גדול. סלון לאירועים. חלונות גדולים מאוד. בדידוד מוצלח. הכל טוב!

מה מסמל בשבילך המושג בית? מקום להרגע בו.

מה עדיף, דירה או בית פרטי? מדוע? דירה מספיקה לי. יותר אקולוגי, יותר חברותי, ומספיק באופן כללי. בית פרטי זה גם נחמד, תלוי בגודל שלו.