עוד יומן רשת ייחודי

אני חושבת שאני מתאימה לאח הגדול. אולי אני "חיה בסרט". כל עונה מתחילה במחשבה שלא אצפה, שזה רדוד, ובשתי העונות האחרונות נדבקתי. כל עונה מזכירה לי חוויות שעברתי עם שותפים בחיי ומעלה בי תהיות לגבי עצמי, איך אני אתמודד במצבי לחץ קיצוניים כמו בתוכנית ריאלטי? איך אני מתמודדת עם אנשים?

מאז העונה הראשונה, אף על פי שלא צפיתי ולא בפרומו אחד, אני חושבת על עצמי בוילה הענקית ההיא. מה היה יכול לעבור עלי? מה הייתי יכולה להעביר לעולם? הזמינו אותי לאודישן בעונה הזו, לא היה לי מושג למה אני הולכת וחשבתי שיהיה מצחיק. היום נראה לי שזו חוויה של פעם בחיים.

לקחת חלק בדבר כזה דורש תנאים מקדימים, למשל לא הייתי נכנסת כאמא צעירה, אני לא מבינה בשום צורה בנות שעושות את זה. לא הייתי דוחה דברים רציניים כדי להגיע לתוכנית (עבודה טובה במיוחד, לימודים וכו') וגם תכלס, אין טעם ללכת לדבר כזה אם אין לך משהו לקדם (בעיקר הכוונה לתחום המקצועי שיווקי). כך שהתקופה הטובה ביותר בעיני ללכת היא אחרי התואר, מיד אחרי.

מעבר לזה, אני שמחה שלא הלכתי אז, התבגרתי הרבה מאוד מאז ונשאר לי גם עוד להתבגר עד שאתאים לדבר כזה, וגם לא הייתי בגרעין דבש אם הייתי הולכת וזה היה נפלא, דבר שעיצב אותי רבות.

מה הייתי מכניסה לאח הגדול?

המון דברים מוזרים. אם להשוות לדיירים בעונות האחרונות, אני מן שילוב של סער ותמיר מהעונה הנוכחית, סיוון מהעונה הקודמת, אולי גם שרי מהעונה הזו, ובעיקר אני דומה לעצמי. באמת שאני לא מנסה להתרברב כשאני אומר שאני שונה ומיוחדת, לפעמים זה אפילו לא חיובי בשבילי. במסגרות שונות נתקלתי הרבה מאוד באנשים שאמרו לי שהם אף פעם לא פגשו מישהי כמוני, קשה להדביק עלי סטיגמה, אני קצת מכל מני דברים ואני בלאגן של הוויות.

יש את הכיוון ההיפי, שמאלני, אקולוגי וכו', אבל זה אף פעם לא הדבר הקיצוני ולכן יש בי צדדים שונים, כמו שגואל מהעונה ה3 טוען וחוזר, שהוא לא היה שם על תקן ההומו, כי הוא הרבה יותר. מי שקורא את הבלוג השני שלי, בטח יודע שאני פרובוקטיבית בדברים שאני משדרת בעבודה שלי, ואולי גם מי שקורא פה לעומק יודע את זה.

אני חופרת -על דברים עקרוניים (ולקח לי זמן לסגל לעצמי את התכונה הזו), אני לא היגיינית בשיט, מפוזרת, קצת מפלרטטת, קצת בחיפוש אחרי הזהות שלי.

יש בי את הצד של סיפור חיים לא קל, משפחה חד הורית, בלי יותר מידי כסף, לא מקובלת בחברה - עד לרמת החרם מספר שנים כשהייתי קטנה, הייתי ילדה מפוחדת ולקח זמן להתגבר על זה, לקחו לי הרבה כוחות ושנים לגבש בטחון עצמי ויכולת לדבר.

הייתי רוצה למצוא את עצמי בתוכנית הזו מתווכחת עם אנשים על חסכון במים בשטיפת כלים, על לא לזרוק אוכל ולהכין קומפוסט (מה הסיכוי שההפקה תכניס קומפוסט לבית? הלוואי), על עישון. הייתי רוצה לעשות מן פינת "מה שירי הייתה עושה עם הדבר הזה במקום לזרוק אותו?" זה יכול לתפוס .

יש לי תחושה שבבית האח הגדול אני אבכה המון, אתעצבן, לא אבין למה הכנסתי את עצמי ואלי אלמד על עצמי המון. על מצבי לחץ, על אנשים שונים.

ככה, להתנתק מהעולם בזמן שהעולם לא מתנתק ממך.

מעניין אם אמא שלי הייתה מוציאה בג"צ נגד זה שאהיה בתוכנית. חבר שלי גם לא היה מת על זה.

ועדיין, סתם כך, כי אני רוצה להכיר את עצמי במצבי קיצון, כי משימות שטוטיות עם תחפושות נשמעות לי כמו דבר שממש מתחשק לי לעשות, מסיבות מצחיקות למיניהן, אני מפנטזת על להיות שם, יותר מלצפות בתוכנית.

עוד מן "סיטואציית צבא", הפגישה עם האנשים שלא הייתי פוגשת כנראה וגם אם הייתי פוגשת לא הייתי מגלה עליהם דברים שמגלים אחרי שהות ממושכת במקום סגור.

הייתי רוצה להשאר לפחות עד לשלב שבו נפגשים עם המשפחות בתוכנית, עד לשלב שבו הדברים ניהים מאוד רגשיים, לראות האם גם האנשים בחוץ שקרובים אלי עוברים תהליך כלשהו של היכרות חדשה איתי. אני רוצה שאנשים שאני מכירה יתגאו בי, אני לא חושבת שאאכזב.

האם יהיה לי בית לחזור אליו אחרי 3 חודשים?

כשאכנס, אולי אומר במדרגות:

כולם יהיו נחמדים, רק צחוקים, אנשים רגועים, לא צרי עין, לא כוחניים, נחיה בהרמוניה.. כן בטח.

ומה אעשה בלי ערוץ 20 האמיתי - ערוץ 99?!

(נ.ב כתבתי את הפוסט הזה בערך שבוע לפני שהתפרצה הפרשיה של סער שיינפיין והכדורים, אבל אני עדיין מרגישה ככה, לפחות אחרי שהבנתי שהחליפו את הפסיכיאטר בהפקה).

מאז שהייתי באודישן לאח הגדול מבלי לדעת כלום על התוכנית, אני חושבת מדי פעם איך הייתי מרגישה אם הייתי שם ועל תקן מה.

אף לא פרק אחד ראיתי מהעונה הראשונה והמצב הי ממשיך כך לולא החבר שלי היה מכור.

בעקבות המגורים המשותפים שלנו, מצאתי את עצמי צופה כבר בכל פרק שהיה בעונה האחרונה.

העובדה שאחד המועמדים היה בכיתה עם חברה טובה שלי גם הוסיפה לעניין השעשוע.

גרתי בשלוש קומונות ודירת שותפים אחת. אין ספק שרוב הסיטואציות שנוצרות שם דומות ואף זהות. נכון, הם לא הגיעו לשם כדי לעבוד יחד וליצור עולם יותר טוב כרוב הקומונות הקיימות שאני מכירה, ועם זאת, החיכוכים, האינטריגות, האהבות והטמטום המשוטף, תכלס, אותו הדבר.

אני מאמינה שעל פי נסיון החיים שלי, הייתי מסתדרת שם במידה כלשהי. מבת יחידה ילדת מפתח, למגורים משותפים עם 11 איש. אני חושבת שעם הזמן למדתי גם לתקשר ולהבין אנשים שמגיעים מרקע אחר לגמרי משלי. לפעמים זה מפתיע אותי שאני מצליחה, לעומת פעם.

חשיפה מול מצלמת? "בין דר דאן ד'אט"... אם זה פה בבלוג ובחיים מעבר. 

 נראה שאפילו בעונה הזו, יש כמה אנשים שהייתי מצליחה לתקשר איתם יפה. אנשים שיש להם מה להגיד על העולם.

הייתי רוצה להתמיין לשם על תקן "ההיפית השמאלנית". כל כך קל לדמיין את זה:

מתעקשת לבנות קומפוסטר בחצר, כועסת על מי שזרק את האוכל לפח, לא מיין פסולת, השאירו לרגע את המים זורמים, ועוד ועוד דברים שאפשר להיות מלו דרמטית לגביהם.

אני אהיה חמודה, קופצנית, חשופה, דוגרית. אפתח דיונים על צמחונות במטבח, אפילו שאני לא צמחונית, ואדבר על זכויות אדם, כלכלה ועוד. אני אומר כל הזמן שאני מתגעגעת לנירצ'יקון שלי (!), אספר על חוויותי כמודל עירום ויאהבו את זה.

דיירים וצופים לא ירצו שאלך. ינסו להתחיל איתי, בטח יהיה מתח מיני, אבל זה כמובן רק לצורך רייטינג, אני של נירצ'יקון.

המערכת בטח תתן משימת תקציב: יביאו מספר אנשים שכל אחד קשור למועמדים בדרך שהם לא יודעים איך, צריך לגלות איך הם קשורים, וברגע שהם ילכו, אני אגלה שאחד האנשים האלו היה אבא שלי.

איזה שוס. סערה של תקשורת תקום מפסיכולוגים שמתמחים במשפחות חד הוריות. הורים נוטשים יהרהרו על מעשיהם.

ארגוני זכויות, ארגונים ירוקים ואנשים נחמדים בכל הארץ יתמכו בי.

הביקורת תאמר שאני לא מבינה שום דבר מהנושאים שאני מעלה,  אך זה רק יוסיף אש למדורה.

ברור שאני דמות צבעונית מספיק כדי להיות שם. כל מי שמכיר אותי או פגש אותי ליותר מכמה שעות יגיד שאני בן אדם מיוחד.

ובכל זאת, אני לא באמת רוצה להיות שם. אני מעדיפה להתכרבל בלילות עם ניר. אמא שלי תשנא את זה שאהיה בריאלטי. והכי תכלס, לא בא לי שיזהו אותי כל הזמן ברחוב.

יומן דמפסטר היקר, לא מזמן מצאתי משהו אפילו יותר טוב מהוואפל-בלגי הכמעט שלם עם גלידה ומלא שוקולד שמצאתי לפני כמה חודשים. היום מצאתי 4 סושי עם טונה אדומה. טעים טעים!

לילה ראשון בדירה החדשה עבר לו.

לילה כמעט אחרון בדירה הישנה (הקומונה) עם החדשים שמחליפים אותי, גם עבר.

שינויים אופפים אותי. גם החום אופף אותי, אבל שינויים אף יותר.

*החבר* ישן איתי הלילה, החזיק לי את היד. זה היה חשוב. גם טוב שהשותף החדש לא היה, נכנסתי בהדרגה.

בקרוב רשימה של דברים שאני צריכה לדירה, אבקש לחנוכת בית .

אמא לחוצה. בטוחה שאני מעוצבנת עליה. הגיוני שאני אהיה קצת מעובצנת כשאני ישנה עם החבר בלילה, והיא מחליטה להפתיע אותי בבוקר המאוחר בדירה החדשה. אבל זה קצת יותר מסובך ממה שנדמה. שתי המילים הראשונות מבטאות את המצב כל כך יפה. גם כלפיי.

קשה לחפש עבודה. אני פשוט בכזה לחץ... זה קשה.

בנוסף מצאתי קורס קולנוע שאני רוצה ללכת אליו, וזה מצחיק למצוא על מה לבזבז כסף לפני שמכניסים.

קשה לי לסכם את התקופה הזו. נראה שיש הרבה מה להגיד, אבל יש לי מחסום כלשהו להביא את זה במילים.

להתראות.

שבוע אחרון בירושלים (עד 31.9). זהו. אפילו את הקבע שלי כמעט סיימתי. אשקר אם אגיד שלא נמאס לי. די, מספיק. גם לקומונה נמאס ממני, אני בטוחה בזה. נמאס לי מאיש הקשר המרכזי שלי בעבודה בגינה (אני לא היחידה שמרגישה ככה לגביו).

אני מפחדת מהחיים החדשים. הם נורא קרובים. עוד לא מצאתי עבודה, עכשיו אני מחפשת בלוחות באינטרנט, שזה די מבאס. אני אפילו לא ממש בטוחה מה אני מחפשת.

הכל חדש ומרגיש גדול עלי.

מחר אני נוסעת לסופ"ש אצל החבר. זה מאוד לא פוליטקלי קורקט מצידי להגיד, אבל אין לי כל כך חשק לסופ"ש במקום מבודד, שהוא לא הבית שלי.

יש לי מצב רוח להמשיך לחפש עבודה מצד אחד, ומצד שני להמשיך להתפנק בבית של אמא ולהרגיש ילדה קטנה לעוד 5 דקות.

חוץ מזה, שאני במחזור. בשבוע האחרון (עם או בלי קשר) יש לי רק תחושות בטן לא נעימות (גם תרתי משמע). כל כמה זמן צצים לי זכרונות לא נעימים, סתם ככה, שעושים לי תחושה של "את לוזרית, תמיד היית". אני יודעת שאני לא, אבל המוח שלי פשוט שולח את הזכרונות הלא קשורים האלה פעם בכמה שעות. תמונות שמלוות בתחושות לא מוסברות של בחילה.

ולכן, בעיקר בא לי לשכוח מהמציאות.

וזה בדיוק מה שאני לא צריכה לעשות (אף פעם, סביר להניח).

אני מתוחה כמו קפיץ, לחוצה כמו טמפון, ולא מוצאת פורקן הוגן.

הכל צריך להיות מסובך כל הזמן?

*יש לי רעיון לקומיקס (סטריפ כנראה) ביקורתי, בקרוב אצייר.

עולם המבוגרים היר איי קאם.

אני לא מאמינה, זהו, ביום ראשון אני הולכת לחתום על חוזה לשכירות. זה לא השקעות נדל"ן שאני חתומה עליהן מסיבות פרקטיות, זה הדבר האמיתי, אני הולכת לגור לבד. לשלם 1200 ש"ח כל חודש ולקבל בתמורה לזה עצמאות. עם כל הטוב והרע שבדבר.

יש לי פה ברשימת דברים שלא עשיתי אף פעם "לא גרתי מחוץ לבית - קומונה לא נחשב", זהו, אני הולכת לעשות את הדבר האמיתי.

שכירות, ארנונה, מיסים, עמלות, אוכל, מים, חשמל, נסיעות, שותף לדירה, בעל בית, כלב, חצר, 15 דק' מאמא.

וואו.

היום באופן רשמי נגמר השירות הלאומי. אין יותר נסיעות חינם ברכבת (יש באוטובוס כי יש לי בול עם אוגוסט).

אין יותר ביטוח מהמדינה.

אין יותר ... לא יודעת, מה שלא יהיו הזכויות המיוחדות שלי כבת שירות לאומי... פשוט אין. אחרי אוגוסט לא תהיה דירה בירושלים על חשבון החברה להגנת הטבע. אני אחראית לעצמי. צריכה למצוא עבודה. לפתוח חשבון בנק חדש (כבר לא חשבון חייל בלי עמלות).

וואו.

מצאתי את הדירה הזו כל כך במקרה. רציתי בכלל לחפש דירות בשבוע הבא, אבל לא חיכיתי והסתכלתי כבר עכשיו. הסתכלתי על 3 דירות בסה"כ!

ופתאום, הדירה הזו, במודעת דרוש שותף, פשוט המציאה הכי גדולה שיכלתי למצוא.

כמה חמוד. (רק שלא ממש רואים את הבית מהזווית המחמיאה, או בעצם בכלל את הבית, יש עוד חלק שלם בצד השני...), אחרי החניה יש את החדר שיהיה שלי.

עכשיו צריך לקנות מחשב חדש.. הממ, לא שאלתי אם יש שם אינטרנט..