עוד יומן רשת ייחודי

אני ממש שמחה שעברתי לצפון. אני לא אומרת את זה בתור נימוס כלפי הצפון, אלא שבאמת, אני ממש שמחה שעברתי לצפון. נעים פה, יפה פה, רגוע פה. עזבו צפון, אני ממש שמחה שעברתי לקרית טבעון. המקום הזה הוא עולם אחר, עיר צעצוע. כמעט בכל יום שאני יוצאת מהבית, אני מרגישה כאילו אני נמצאת במודל מוקטן של עיר, מן עיר צעצוע, מתחשק לי להרים את המכוניות ולהתחיל להסיע אותן בין הרחובות. 

הכל ירוק, אנשים מחייכים, צבעוני, אפילו מן תחושת "רטרו" אופנתית יש בכל דבר פה. 

אני עובדת בחנות צעצועים אנרופוסיפית, חצי מהאנשים שנכנסים אומרים שהחנות מרגיעה אותם. יחסית לעבודה בקניון, זו עבודה כל כך רגועה. ילדים קטנים נכנסים ומשחקים, הורים מתלהבים מהצעצועים היפים מעץ וצמר. המוכרות שאני עובדת איתן, חבורה של בנות יפות נפש (במובן הטוב), חמודות. 

החנות נותנת לי השראה להכין בובות ודברים לילדים :)

הדברים הרבה יותר משפחתיים בטבעון. מרגיש כמו מקום טוב להתחיל בו משפחה.

החבר שלי מתוק ומקסים, אני מרגישה שהוא פרח שהגורל נתן לי במתנה.

ובכלל, אני מרגישה נפלא עכשיו כשהגיע האביב. אני נשבעת שאני יכולה להריח את ההורמונים החושניים באויר. 

לפעמים אני עצבנית וחושבת שהעבודה לא מתאימה לי ושאני לא מוצלחת בדברים, ולפעמים ממש לא. 

עכשיו למשל לא.

וחוץ מזה, אני חייבת לסיים ש"ב ואין לי מצלמה ואין לי אביזרים.

בימים האחרונים, אחרי שקראתי פוסט אקראי בבלוג של דוגי, חזר אלי רעיון שעלה לי מזמן, ועכשיו נראה לי ריאלי: לעצב, אולי לאייר, אלבום מוסיקה (דיסק + שירון) של שירים שבחרו בוגרים של תנועת הנוער שהייתי בה (נוער לנוער) לכבוד הטקס בו הם נפרדים מהתנועה ("מעגל בוגרים").

הטקס הזה בעבור חלק גדול מהאנשים, היה מאוד משמעותי. זו פרדה ממסגת מאוד אינטנסיבית שאותם בני נוער בחרו לקחת בה חלק. אף אחד לא אומר לך להיות שם, זה לא בית ספר, לא מקבלים כסף כדי להיות שם. זה מקום שבו מתפתחים ומכירים חברים.

במהלך הטקס, ב"מעגל", לכל בוגר ניתן זמן מסוים לדבר על מה שהוא ירצה (בד"כ מסכמים את הזמן בתנועה, או אומרים תודה לאנשים..) ולאחר מכן שרים שיר שהוא בחר מראש.

הטקס מאוד אמוציונלי, כפי שניתן להסיק, ולכן הרבה מהשירים נבחרו בקפידה. לרוב אלו יהיו שירים שמדברים על המסע שהיה בתנועה, תחושת הפרידה, סקרנות כלפי העתיד, חברות, ביקורת ואקטואליה..

ספציפית במעגל שאני הייתי בו היה שינוי מאוד רציני בתנועה (התנועה באופן רשמי נסגרה והתאחדה עם ארגון אחר). לכן הרבה מהשירים באותו מעגל היו פסימיים וביקורתיים.

אני בחורה מאוד נוסלגית, במיוחד כשמדובר בנוער לנוער. הייתי בטוחה שזה עבר לי, אבל כנראה שזה לא עובר בקלות רבה.

אז פרסמתי הודעה בקבוצת הפייסבוק והעניינים התחילו לרוץ. הייתה היענות מאוד יפה! נכון לעכשיו, אספתי 38 שירים ולכולם סיבות לבחירתם. אני לא חושבת שכולם מתאימים וגם אי אפשר להכין אלבום כזה. 

אגב, כמה שירים מקובל להכניס לדיסק אחד?

אולי אכין כמה דיסקים.

עוד משהו ששימח אותי, הוא הצעה שקיבלתי לשיתוף פעולה מעומתת חברז , שזו עמותה שמנציחה את שמו של רז מניץ, בוגר נוער לנוער, שנהרג בצבא. 

הם נפגשים פעמיים בשנה, פעם למעגל ידידות, ופעם לטיול. זה יכול להיות שיתוף פעולה מעולה.

מי יודע, אולי באמת אכין את זה. ואני חשבתי שזה יהיה משהו שיעסיק אותי בזמן שאני משתעממת בחופשת הסמסטר.

בהצלחה לי!

אז באחד הראיונות שהיו לי בקבלה ללימודים בויצו חיפה, כשנשאלתי "מה את עושה בזמנך הפנוי?" הדבר הראשון שעלה לי לראש הוא שאין לי זמן פנוי. שאחרי 9 שעות של עבודה כל יום (לפעמים יותר ומדי פעם פחות), אני חוזרת הביתה, ולרוב עייפה מכדי לעשות אפילו דברים הנחשבים כתחביב. לא מבשלת, לא מציירת, לא מנקה, עייפה, הולכת לישון.

כבר כמה חודשים שאני עובדת ככה. בזמן האחרון התחושות הרעות של העבודה במוקד שירות לקוחות מתחילות להציף אותי, ולא רק אותי, אין אחד במוקד לדעתי, שלא מרגיש כמוני במינון זה או אחר.

באופן כללי אני בתקופה קצת מוזרה בחיים. 

נראה שעברתי מהר מידי בין השלבים: כילדה שמשתדלת לא לבזבז הרבה מידי כסף בבית, לעצמאית כלכלית פחות או יותר, או לפחות לא נטל כלכלי, לשלב שאני כמעט המפרנסת. בעצם למה כמעט? אני מלווה לאמא שלי כסף כל הזמן וכמובן שאין החזר, רק לעתיד הרחוק. 

לא נעים לי לומר שאני מרחמת עליה לפעמים, אני משתדלת כמה שיותר להדחיק את התחושות הרעות שיש לי כשאני חושבת על כך שהיא לא מה שהיא הייתה פעם. קשה לי עם זה. ואני לא יודעת לאן זה יכול להתדרדר. לא רוצה לדעת.

לרוב, אני מרגישה מחוסרת אנרגיה. אני עצלנית. רק חולמת על לעשות עם עצמי משהו. אני רוצה לקבוע לעצמי יעדים אך לא יודעת מה יהיה ריאלי. ואני מתכוונת לנקיון הבית, לציור, לכל דבר יותר גדול מללכת לעבודה ולחזור ממנה.

אני מקווה להתקבל ללימודים הגבוהים בקרוב. משנה מקום משנה מזל.

ובכלל, מקווה לעשות סוף סוף דברים שמעניינים אותי.

נמאס לי להצטלם בעירום.

בשנה האחרונה למדתי שהחלק הקשה והמעצבן בעבודה כמודל עירום הוא בטח לא העירום הפומבי.

מודל בעיני הצלם הוא שירות, באופן הגיוני ניתן היה לחשוב שהזמנת מודל היא דוגמנות לצילומים אמנותיים. כן, זה באמת מה שהם עושים, אך השירות כלול בדברים נוספים, ועל המקצוע הזה אין ספר הדרכה.

ברוב המקרים שיצא לי להתקל בהם צלם למעשה מזמין בחורה לצורך בידור כדבר ראשון.

בסדנאות צילום עירום, יהיו 90% גברים אם לא 100%. אם מדובר בצלם אחד שמקשקש המון על חיו הפרטיים. ואת? את שם כדי לבדר, כדי להיות הבחורה היפה שאולי הם לא ישיגו סתם כך, ואולי הבחורה היפה שהם השיגו בעבר כבר הזדקנה ונראה להם לא מוסרי לבגוד בה.

להיות מודל עירום זו לא זנות, חס וחלילה, ישנו הבדל מהותי, אך במקרים רבים חשבתי – לא בשביל זה אני כאן.

סשנים ארוכים עלולים להפך למן יום כיף. את הסיפור הבא שמעתי מפי צלם:

הצלם הזמין באופן קבוע דוגמנית ליום שלם. קובעים סכום מסוים, שכולל את הנסיעות, ארוחות וצילומים.

(אגב, כמעט תמיד את התשלום נתנו לי בסוף, כאילו אומרים לי – נראה קודם מה את שווה).

ביום הזה תפקידה של הדוגמנית (בין השאר וזו גם רק השארה שלי) להיות יפה, לבדר ולחייך כל היום, בזמן הנסיעה, בארוחה ובצילומים גם כשהשמש יוקדת.

הצלם סיפר לי על הקשר הטוב שיש לו עם הדוגמנית שלו ושהיא בחורה טובה ומאוד פרובוקטיבית, שאפילו הורידה מתוך שעשוע את החולצה שלה במסעדה שהם היו בה ואת התחתונים היא כבר הורידה בזמן הנסיעה כדי שלא יהיו סימנים.

בסשן זמן ההפסקה הוא לא מוגדר, ולפעמים, כמו בהרבה עבודות למעשה, חבל לי שאני לא מעשנת. מעשנים מקבלים יותר הפסקות, כאילו רק לשבת, אפילו עם שתיה, בלי להכניס עשן לריאות, לא לגיטימי כהפסקה. בהפסקות בסשן כמובן הבידור ממשיך, הצילומים ממשיכים. רק בישיבה.

צלם אחד שעבדתי איתו הרבה, בן גילי יחסית, אמר לי כבר בסשן הראשון "את רואה, יש גם צלמים נחמדים", כבר אז החשיב אותי כחברה ולא מישהי שעושה את העבודה שלה. מהשיחות שלנו ותמונות שראיתי שהוא צילם, הבנתי די מהר שלבחור אין הרבה ידידות אמיתיות, אלא בנות שהקשר בינהם התחיל או מתקיים בזכות תשלום על העירום שלהן בנוכחותו.

כבר בסשן הראשון או השני הוא אמר לי "אם את פורשת,לפחות תני לי לצלם אותך" וחזר על כך בכל סשן שלנו.

אני באמת לא מבינה מאיפה זה נובע אצלו.

[איך הגעתי לעסוק בזה?]

ברוב שנותי לא נדחפתי למצלמות, מספר התמונות כמזכרת שיש לי מעצמי דלות מאוד.

כשהייתי בגרעין לפני שנה הכרתי מישהי שעסקה בתחום כמודל לציור. הבחורה יכלה לשבת בלי לזוז שעות מסתבר. ומבלי להכנס לזה, התנסתי בערב גרעין, במן ערב תרבות, כמודל עירום ומאוד נהנתי מהאוירה התומכת.

כתבתי על כך בפוסט .

כשחיפשתי עבודה נזכרתי בזה. לא ידעתי איזה מחיר לדרוש, לקח לי הרבה זמן עד שהבנתי ש100 ש"ח זה סכום מינמלי לעבודה כזו. פרסמתי מודעה באתר חובבני למדי לדוגמניות מתחילות ומצאתי את עצמי קובעת עם צלם מתחיל ואף דתי.

מאז קבעתי עם עוד כמה צלמים ואחד הצלמים (אגב אחד הטובים שיצא לי להצטלם אצלם) סיפר לי על אתר פוטולייט שם יותר קל לפרסם את עצמי כמודל והאתר (מעט) יותר מקצועי מאותו פורום. למעשה זה אתר לצלמים, חלקם מאוד מוכשרים וחלקם מאוד חובבנים, בנויה שם קהילה לכל דבר, לטוב ולרע.

בעיקר בהתחלה (מכיוון שמדובר בקהילה תחרותית) הוזמנתי לסשנים רבים. למדתי איך הגוף שלי נראה במצלמה ולהסתכל הרבה במראה עזר מאוד.

בהחלט, נחמד לראות תמונות מוצלחות שלך מתפרסמות.

הגבתי בפורום לתמונות שלי שפורסמו ואני לא יודעת אם הדבר תרם או הזיק. אמנם קיבלתי תגובות רבות על חכמתי וידע אמנותי, אך אני בטוחה שצלמים רבים הרגישו מאוימים.

[הבטחות לא מקיימים]

התגובות הובילו אותי להרבה תגובות, הרבה תגובות שאמרו "אני חייב/ת לצלם אותך", זה משמח. צלמים מסוימים הבטיחו הבטחות גדולות אף יותר, מסשנים חוזרים, שימוש בסטודיו גדול יותר ואחד אפילו הציע הצעה באופן שנשמע ממש אמין לסשן צילומים בחו"ל.

לרוב, הבטחות לא מתגשמות. אם אין תאריך ספציפי לצילומים, אפשר רק לחייך בנימוס ולהמשיך הלאה.

[חיפוש עבודה]

מציאת עבודה כמודל זה לא דבר קל. בהתחלה רדפתי אחרי מודעות, נכנסתי לגלריות, שלחתי הודעות ואי מיילים. וכנראה לא אדע לעולם אם זה עזר לי או שהכל היה מקרי. זה בטח הרגיש מקרי.

למרות שנמאס לי מהאוירה התחרותית והחד-גונית בפוטולייט, נשארתי נאמנה לרוב לצלמים שם וכל השאר הגיעו אלי במקרה. אין לוחות מודעות מסודרים לתחום הזה ונראה ששם בעיקר יש את החרמנים שמחפשים מודל ובשאר המקומות מאמינים שגם צילומי נוף נשארו צילומים אמנותיים.

לא מסרתי כמעט שום פרט אישי באינטרנט. חייבים לסנן בתחום הזה. רק מייל.

קיבלתי המוני תגובות סתמיות!

צלם חובב מחפש מודלית ליברלית ופתוחה, גם חסרת ניסיון מכל מקום בארץ (לא רק מאיזור המרכז) לצילומי עירום חלקיים ומלאים ארוטים ונועזים. הציולומים למטרה פרטית לשימוש אישי ולא לפרסום! תשלום - עד 1000 שח לשעת צילום. סודיות מובטחת ונדרשת! [email protected]

יש את אלו שמפרסמים הודעה ללא כותרת שנראת כך וממשיך בדיאלוג מטופש:

הי עדיין מה שפירסמת אקטואלי ? 

מה פרסמתי?

המודלינג עדיין אקטואלי ?

עדיין אקטואלי. אבל לאילו מטרות אתה מחפש אותו? איפה אתה ממוקם? האם יש לך סטודיו? כמה שעות עבודה? אוכל לראות עבדות קודמות שלך?

יש לך מסנגר ונדבר ?

לא

האמת שאין לי סטודיו משלי אבל אני צלם מקצועי, אשמח לשמוע על מחיר שאת מבקשת, תודה

אוכל לראות עבודות קודמות שלך? אני לוקחת 100 לשעה. לא כולל נסיעות. אפשרי לראות תמונות שלך בכלל בבקשה ?

מה פאלפון שלך ליצירת קשר ?

או עוד דוגמה משעשעת:

הי אאם זה רלונטי בקשר למודליסטית אשמח שתצרי קשר

רלוונטי, מי אתה?

הי שלום לך.צלם חובבן... יכול להתאים לך? מתי פנויה? מה העלות? ערב נעים.

יש לך עבודות שעשית פעם שאני יכולה לראות? לא דווקא עירום... 150 לשעה + נסיעות.

צילמתי רק את חברה שלי לשעבר.ממש חובבן... מאוד אהבתי את המראה שלך ולכן פניתי.מחפשאת הדיגמון  רואה בזה אומנות. המצלמה זה חלק שולי.  מתי יכולה ליקבוע? 

אתה אוהב לצלם בכלל? יש לך מצלמה?

יש לי מצלמה דיגטלית נחמדה של ניקון. מחפש שתדגמני לי ואצלם כמה תמונות.מענין אותך?

-

*את כל אלו כמובן העברתי לאזור הספאם..

כשפונים אלי אני מתעקשת לראות עבודות של הצלם, לשאול איפה הוא רוצה לצלם ואם יש לו קונספט לצילום, בעיקר כדי להבי מול מי אני עומדת ולפי התגובה הבנתי אם כדאי להמשיך הלאה.

מי שלא התיחסתי אליהם בכלל הם מי שכללו בהודעה לפחות את אחד הדברים: ליברלית, נועזת, סכום גבוה במיוחד..

 
הציעו לי לשחק בפורנו.

הופתעתי מרמת הרצינות של ההצעה, עסקית לגמרי, סיפרו מה צריך לעשות, הסכום ואם מעניין אותי, אם לא ממשיכים הלאה.

כמעט הלכתי על זה אם לא היה לי את הניסיון הבא:

[על תקיפות מיניות וזלזול בנשים]

צלם ביקש לצלם בתנועה תחת בדים על הרצפה, כך שהתמונה תראה מרוחה. בשלב מסוים הוא אמר שהוא זקוק לפטמות זקורות לצילום ובלי להסס הוא צבט אותי – קוד אסור בצילומי עירום! לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, מכיוון שחשבתי שאם אקום ואלך לא אקבל את הסכום שמגיע לי על הזמן בו הייתי שם, נשארתי. מעט מתחרתת מעט נטרלית.

הזכרון הזה נשאר בי הרבה זמן וכששכבתי עם החבר התחושה הלא נעימה עלתה וזה היה לי נורא. אז באמת הבנתי למה אסור לערבב מגע אינטימי עם עבודה. למה אסור לעבוד בפורנו או בזנות, כי זה לא רק סקס, זה נשאר איתך הלאה מבלי שתרצי.

[לשים לב לפרטים הקטנים]

במיוחד אחרי הניסיון הזה נזהרתי. היה צלם שאני לא יודעת איך הוא הגיע לטלפון שלי, אבל השיחה איתו הייתה מוזרה באופן היסטרי. היא התחילה נורמלי ואיכשהו הוא הסגיר את עצמו לאט לאט כסוטה מוזר.

בשלב מסוים הבחור שאל אם זה יהיה בסדר שתהיה מחיצה בינינו, סוג של קיר שחצי ממנו שקוף (זכוכית?) והחצי התחתון בנוי. אמרתי לו שזה לא יהיה טוב מבחינה טכנית.

הוא שאל אם זה בסדר שלא תהיה את המחיצה ושהוא ילך להפסקות מדי פעם במהלך הצילומים.

אמרתי לו שזה לא מקצועי.

אז הוא שאל אם זה בסדר שהוא יגע בעצמו תוך כדי שאני בחדר איתו.

איכשהו השיחה נגמרה בזה שהוא שואל אותי אם נראה לי שהצלמים שמצלמים אותי לא עושים ביד על התמונות שלי ואני הגבתי על זה – שלא אכפת לי מה הם עושים כשהם בבית, אבל לא תוך כדי הצילומים!

[לא יושבות רגל על רגל]

 במרבית המקרים הצלמים היו בסדר ושמרו על גבולות הטעם הטוב בכל הקשור לאירוטיקה של התמונה ובטח על מגע בין צלם לדוגמנית.

אך עדיין ישנה לעיתים תחושה לא ברורה לגבי הסיבה בגללה אני בסשן.

נראה שצלמים וציירים  מרגישים, כמו כל ישראלי, שאם הם משלמים, הם יכולים לדרוש דברים הזויים.

בציור, אפילו שבכלליות יש בו אווירה נעימה יותר מבצילום, זה מתבטא בתנוחות ארוכות ולא נוחות בעליל עד כדי איבוד דם וכאב נמלולי.

בצילום העניין בעייתי יותר. יתכן ובציור לא מצפים ממני לדבר ועל כך לבדר, בצילום, לא כך הדבר.

אם (רוב) הצלמים שעבדתי איתם חשבו שהעבודה איתי הייתה הכנה לעבודה עם נשים שישלמו להם כסף על תמונות עירום של עצמן, הם טועים.

לפעמים יש חוסר התחשבות במודל שיכולה לעלות על עצבים. דוגמאות לכך רבות:

בסדנאות חורפיות בהן השתתפתי וביקשתי לחמם את הסטודיו, הצלמים התלוננו שחם להם למרות שהם לבושים בסוודרים. אמרתי להם "הגעתם לסדנת עירום, תתלבשו בהתאם".

הבעיה האמיתית היא לרוב בצילומי חוץ: לא פעם הייתי בצילומים בטבע, אפילו בשדה קקטוסים, כשאני מהלכת עירומה ומתגרדת, הצלם היה צריך לעבור ענף קוצני כדי לקבל זוית טובה פעם אחת ואמר  וחזר על עצמו "הייתי צריך ללבוש מכנסים ארוכים!".

צילומי חוץ לרוב חמים מידי, קרים מידי, מגרדים, רטובים ובוציים, מלכלכים ולרוב רחוקים מידי ולא מספיק (גם במקומות מבודדים כמו געש, יש המון אנשים שיראו אותי עירומה ויבהו כאילו אין מחר).

הציעו לי פעם להצטלם בשלג, כמובן בסכום רגיל, הצלם ניסה לשכנע אותי כמה יפים הצילומים יצאו ואני לא רק חשבתי על דלקת הריאות שתהיה כשאחזור.

בשלב מסוים הייתי בין – להבין שמזמינים אותי לכדי בילוי – לבין – להחליט שזה מעצבן אותי - . מתישהו בשלב הזה נפגשתי עם צלם שהיה נחמד בהחלט והיה כל כך ברור שהוא מתחרמן מהיותי עירומה.

אתם מכירים את הגברים האלה, שמתחילים עם מישהי כשהם כל כך חרמנים, שהדבר היחידי שהם יכולים להוציא מהפה קשור לסקס.. כך שמה שיוצא להם מהפה הוא ההסטוריה המינית ו/או הפנטזיות שלהם?

אז הוא סיפר לי שהוא רוצה שיצלמו אותו. לקחתי את המצלמה והתחלתי להתנסות בצילום. זרמתי איתו לצורך השעשוע שלי.

הוא ביקש שאצלם אותו עירום ואחר כך נוגע בעצמו. הייתי לבושה ובאמת השתעשעתי מהרעיון שאני זו מאחורי העדשה הוא הפגיע. הוא כמעט התחנן שאוריד את הבגדים ורק אחרי שהוא גמר הוא הבין כמה שהוא היה אידיוט.

קרה לי סיפור דומה עם עוד צלם צעיר שהיה בטוח בשלב מסוים שאם שנינו נהיה עירומים אולי יקרה משהו. או שאולי זה רק היה לי נדמה.

על כל פנים, הוא גם ביקש להצטלם. כשהתפשט, אולי מההתרגשות עמד לו ותוך דקה כבר ממש לא. הוא היה נבוך ויסה לחשוב באמת מה הוא יכול לעשות כמודל עירום אמנותי, ותכלס, לא כל כך הלך לו. הרגשתי "טוב, אני מקבלת כסף על הזמן הזה, שיהיה".

[דוגמנות תמורת קרדיט – למה?]

אחרי פעמיים של צילומים כבר הבנתי שאין לי באמת מה לעשות עם התמונות ששלחו אלי. חוץ מבחירת כמה מוצלחות לתיק עבודות וקצת שחצנות אישית למי שיכלתי להרשות שידע מה אני עושה.

ישנן הרבה מאוד מודעות של צלמים שמחפשים דוגמנית בתמורה לתמונות וקרדיט. לרוב כותרת המודעה היא "פיתוח תיק עבודות הדדי" – אם הצלמים האלו חסרי ניסיון וזקוקים לדוגמנית כדי לצבור ניסיון, סביר להניח שהדוגמנית לא תוכל לפתח את תיק העבודות שלה עם תיק העבודות שלו.

בנות, אנא מכן, גם בסשן הראשון, דורשים כסף על העבודה. גם הסטודנטים העניים, אם הם יכולים להרשות לעצמם מצלמה, אם הם מרשים לעצמם בילוי בבר, הם יכולים להרשות לעצמם לשלם למודל כמו על כל שירות שהם מקבלים. מקסימום שיתחלקו עם עוד צלמים.

היה צלם שביקש ממני להצטלם בחינם אצלו לפי שהוא מביא אותי לסדנה שהוא מארגן. לדבריו – רק כמה דקות, ובכל מקרה הוא גר יחסית קרוב אלי. לא הייתי צריכה להסכים. אכן הוא הביא אותי למספר סדנאות שלו, אך זה עדיין היה מטופש, ואם לא הייתי אומרת –די- זה לא היה "כמה דקות" אלא "..זה יוצא מקסים, בואי ננסה גם...".

מעבר לסיפור הזה, אחרי שכבר עבדתי איתו מספר פעמים ובטח שעם עוד צלמים, סיפרתי לו שהצעתי לידיד שלי להצטלם איתי, הידיד עם הרבה ניסיון מול מצלמה. למרות אלו, הוא עדיין אמר "זה נשמע טוב, אבל נצטרך לעשות צילומי ניסיון קודם. רק 10 דקות".

כאילו שאני אביא אותו או את עצמי בשביל 10 דקות של משהו.

מהניסיון שלי, צלמים בטוחים שהם הדבר הבא, אם הם השקיעו כסף בציוד, הם מלכי העולם. מתוך כמה שנתקלתי בהם, אפשר לנתח משוואה של – ככל שאתה משקיע יותר כסף בציוד הסטודיו הביתי כך סימן שיש לך פחות כישרון משל עצמך. כמובן שזה לא נכון על כולם.

[בידור הדדי]

כמובן שעד עכשיו הצגתי את עניין הבידור כחד צדדי, רע וחסר חשיבות מקצועית. אך האמת היא שאוירה טובה ונינוחה בצילומים היא דבר חשוב. אי אפשר לסבול סשן של יותר משעה אם אין אינטראקציה כלשהי בין הנוכחים. יחסים בינאישיים נורמלים. זה תורם לצילום מאוד וליכולת העבודה. כמו בכל עבודה אני מאמינה שצריכה להיות אוירה טובה ולא מתוחה. אך עדיין לשמור על הגבולות האישיים שתרצי לקבוע.

[חוסר מקצועיות רואים אצל כולם]

עם זאת, התחלתי להרגיש רע בחיפושים נואשים ל100-200 ש"ח שאני מקבלת.

ראיתי באתרי הצלמים תגובות על מודליסטיות רבות שהבריזו לצלמים, לא מקצועיות. וזה נכון, בכל מקצוע לאחר או להבריז זהו חוסר מקצועיות, גם בחיים הלא מקצועיים.

לפני מספר שבועות דיברתי עם צלם מתחיל, הוא שלח די הרבה הודות SMS כדי שנגבע זמן לשבוע לאחר מכן לסשן שאמור להיות עם מאפרת, הוא אפילו ביקש שאבוא אליו במיוחד כדי לחתום על חוזה. יום למחרת הוא לא היה זמין ולא קבענו שום דבר סופי.

לפני שבוע וא התקשר ושוב שלח עשרות הודעות SMS אם אפשר לקבוע שוב, הפעם קבענו משהו סופי.

הוא הציק לי בערב עם הודעות כשכל אחת מהן לחוצה, בסגנון של "את יכולה לדבר? ..למה את לא עונה?.." הוא אמר לי שנושא הצילום הוא "אני רוצה אותך" ושאל אם הוא יבקש ממני לשבת בפיסוק ולשים אצבע בפה זה יפריע לי, אמרתי שכן, אז הוא אמר שהוא לא יעשה את זה.

לא בטוחה למה בכל זאת קבעתי איתו. יום אחרי (6 ימים לפני שקבענו) הוא שלח SMS אם אני בטוחה שאני באה כי אחרת הוא יקבע עם מישהי אחרת ואמרתי שכן.

והוא באופן מפתיע או שלא הבריז. למרות הודעה כשיצאתי ומספר חיוגים אליו. אחרי שעה הוא התקשר כשראה שיחה שלא נענתה, השיחה הלכה כך:

– היי, מה שלומך? מה רצית? (בקול שמח)

- רציתי לדעת איפה אתה..

- אני בבית, למה?

- כי קבענו..

- אוי! שכחתי, מצטער, אני אפצה אותך.

- עזוב, לא משנה.

[שותפים]

כמובן שלא יכלתי להסתיר את העבודה הזו לאורך זמן מהאנשים הקרובים אלי. החבר תמך מההתחלה, אפילו שהוא לא רצה להצטלם ביחד. לאמא שלי סיפרתי טיפין-טיפין, בשלב מסוים היא אף התנסתה בזה בעקבותי, עד שהיא הפסיקה להרגיש בנוח עם הצלמים שהציגו אותה לרוב כאישה זקנה בהרבה ממה שהיא.

גם חברה טובה שלי הצטרפה והצטלמנו ביחד לא מעט. זה עזר הרבה למורל של שתינו, היה לנו מן עבודה משותפת ולה זה עזר בדימוי האישי.

למעשה, היה יום צילומים אחד כניצבות בסרט עלילתי עם עירום שהלכנו אליו, אני, חברה שלי ואמא שלי, וזה היה יום משעשע מאוד, וכסף קל מאוד.

להצטלם עם אמא שלי ביחד? נראה לי משונה מידי.

[דברי פרידה? או שלא?]

אני לא חושבת כמה חבל שנכנסתי לתחום. אני רק חושבת על כך שנמאס לי. אני רוצה להתפשט מול חבר שלי ולעשות מולו תנועות מגרות. נמאס לי לשעשע אנשים ולעמוד בפוזות הזויות במקומות מלוכלכים. להרגיש שאני צריכה להתחנן לעבודה בשביל 300 ש"ח במקרה הטוב.

זה היה נחמד, יצאו תמונות טובות, אפילו כמה צלמים מאוד נחמדים.

אין ברצוני להודיע סתם כך על פרישה, אך דחיפה לתחום לא אתן בקרוב, אולי אפילו אסרב לרוב ההצעות. אולי אם אתגעגע, ממש אזדקק למזומן ואם צלם או צלמת טובים יציעו את עצמם וישאלו על צילומי סטודיו, יתכן ואבוא.

בכל זאת, כסף קל, אפילו קל מאוד במצב הרוח הנכון.

 כשסיימתי את התיכון היה לי נדמה שיש מעט מקצועות שיכולים להתאים לי בעתיד. הלכתי לשנת השירות וכשיצאתי ממנה הרגשתי שהיעוד שלי הוא עבודה סוציאלית, או אולי מורה לאמנות.

כשסיימתי את השירות הלאומי, התחלתי בין שאר עיסוקיי, לעבוד במחלקה לעבודה סוציאלית קהילתית. העבודה הזו, כמעט מהרגע הראשון, דיכאה לי את הצורה, ותכלס, גם לעובדת הסוציאלית שעבדתי בצמוד לה, רק שהיא ניסתה להסתיר את העובדה הזו (ובשלב מסוים לא הצליחה יותר), העבודה שם, למרות האנשים הטובים שעובדים בה, גרמה לי לחשוב שהסזיפיות הזו, היא לא היעוד שלי. (אגב, אני מקווה לסיים לעבוד שם בשבועיים הקרובים).

הציעו לי להצטרף לקורס הכוונה מקצועית, בתור "משתחררת" הדבר אפילו לא הכביד על הכיס יותר מידי.

הקורס בחלקו הרגיש משמעותי. כתבתי את כל הרעיונות האפשריים שעלו תוך כדי הקורס הקצר הזה, פסלתי את כולם והרגשתי שנשארתי עם היעוד שלי: מורה לאמנות.

באמת, יש בי רצון חזק לחנך את דור העתיד (לא דווקא כילדי הביולוגים). אני חושבת שלימודי אמנות הם במהותם חצי טיפוליים, תחום שהבנתם שמושך אותי יחד עם העבודה הסוציאלית. לא שכחתי את משכורות הרעב של המורים ודברים גרועים מכך, אך אני מצליחה להשכיח זאת מעיני ולהזכר גם בתנאים הטובים של מערכת החינוך.

עם תחושת שליחות, הלכתי לראיון במדרשה בבית ברל, למרות שהציונים לא מתאימים, הרגשתי שאני מסוגלת להכל. יש לי תיק עבודות יחסית מרשים ואין סיבה שלא יקבלו אותי על תנאי למסגרת המכינה שלהם.

כנראה שטעיתי. בעצם לא טעיתי, הראיון הלך לא טוב במיוחד, הם הודיעו לי שאני יכולה לבוא לראיון נוסף, והוא יהיה בשבוע הבא.

נסיונות עצבניים להכין עוד עבודות לתיק וכעבודת בית, מחשבה על מערכת שעות אינסופית הכוללת קורס פסיכומטרי ולימודי תואר ביחד (גם אם אלו "רק" קורסי החובה), כשהמכללה רחוקה שעה נסיעה מביתי. המחשבה על הנסיעה הזו עם עבודות אמנות, לפני הזריחה כדי להמנע מפקקים, בגשם ובחום, גרמה לי לעצור ולחשוב...

אני מסוגלת לעמוד בהצבת משמעת של כיתה (כמורה)?

מעניין אותי תולדות האמנות מספיק כדי להתמקצע בהם ולהסביר אותם שנה אחר שנה לתלמידים?

אני רוצה להיות מורה?

אני רוצה להיות "אמנית"? מקצוע שללא הוראה צריך להיות בו שאפתן ברמות הסטריות כדי להצליח..

פתחתי שוב את החוברת אותה קיבלתי בסוף קורס ההכוונה המקצועית. מן "דפי זהב" של מוסדות לימוד, הכוללים הסבר על המקצוע, מה עושים איתו אח"כ וכולי.

שוב רשמתי את כל המקצועות שאולי יתאימו לי. את חלקם הנחתי תחת קטגוריית "מעניין ללמוד מתישהו" ואת רובם תחת "העדפה 1 / 2".

יצא שאני מתלבטת בין:

5 תחומים ללימודים: תקשורת חזותית / גרפיקה + עיצוב אתרים + אנימציה + מולטימציה + שיווק ופרסום / הוראה-חינוך/ עבודה סוציאלית / תרפיה

1 תחום לעבודה זמנית: ניהול משרד (מזכירה)

מתוכם אפשר להתמקצע ב-

3 מקצועות עם תואר: תקשורת חזותית (עם או בלי הוראה של התחום) / עבודה סוציאלית

5 מקצועות שדורשים רק תעודה: תקשורת חזותית (ברמה פחות טובה) / עיצוב לפרסומות / עיצוב - בניית אתרים / טיפול בעזרת בע"ח או אמנויות (בחלק מהמקרים דורש תואר 2) / מזכירה

ואת כל אלו אפשר ללמוד ב-

24 מקומות (שמתאימים לצרכים שלי) - ע"ע הלוגואים למטה.

אמא שלי ראתה את הרשימה ואמרה: "חשבתי שאני התלבטתי הרבה"... אני מתארת לעצמי שהסיבה לכך היא הרחבת האפשרויות. בעיקר בתחומים שמעניינים אותי כרגע.

התהיות שלי הרגע מתחלקות בין התהיות הזהות ללימודים בבית ברל - האם עבודה מתאימה לי? האם המקום לא רחוק מידי?

[במיוחד עכשיו כשחתמתי לעוד שנה בדירתי המקסימה עם החבר המקסים]

וספציפית לגבי שנה הבאה, שהיא למעשה בעוד חודש, מה אני אעשה עם עצמי? אתם רואים את רמת ההתלבטות שלי, אני בספק אם אוכל להתחיל ללמוד השנה.

לאט לאט אני מגבשת את עצמי על נושאים מסוימים, אך עדיין מעדיפה לשמור אותם על הדף מסיבה לא ברורה.

מה אעשה?

לאן אפנה?

מי אני?

שאלות כאלו ואחרות מציפות אותי לאחרונה, בדיוק בזמן בו אני צריכה לעשות דברים אחרים.