עוד יומן רשת ייחודי

בחודשים האחרונים, אם לא יותר מזה, אני ממש רוצה שיהיה לי כח לאמא שלי, אבל אין לי. אני מתקשרת, ותוך דקה אובדות לי כל האנרגיות והרצון לבקר. 

לא יודעת אם זה תמיד היה ככה, אבל אני פשוט לא מצליחה לדבר איתה. כלומר בכלל. היא נהייתה ממש ADHD, אני מעלה נושא והיא בהיפר עוברת מנושא לנושא לנושא ובדרך כל מיני בדיחות קרש, או תלונות על דברים שהיא כן הספיקה או לא הספיקה. אני לא מצליחה לעקוב. לא מצליחה להשחיל מילה מבלי שישר תהיה לה תגובה שלופה. אני רק עונה לטלפון או אפילו אם אני התקשרי, רק אומרת "הלו" והיא ישר מסיקה מזה אם אני במצב רוח טוב, לא במצב רוח טוב, למה אני ככה, למה אני אחרת, מה שלומי, האם מצב הרוח שלי חזר, האם אלך... דייי! כמה אנרגיות הולכות על כלום!! 

ואני מודה, אני מתחמקת ממנה. אני מרגישה שזה יותר גרוע מגיל ההתבגרות. אז לפחות זה הגיע עם הורמונים ותחושת מרידה. עכשיו היא סתם מעצבנת אותי, על ניוטרל. קשה לשמור על קשר ככה. אני גם מודה. אני לא סומכת עליה בהרבה דברים. אם פעם כן, היום אני לא סומכת עליה בדברים קטנים, כמו להכין דברים בזמן, לא סומכת על שיקול הדעת שלה... זה מתסכל אותי נורא, אבל ככה זה. 

יש בי תחושות אמיתיות של כעס על אמא שלי על זה שהיא מזדקנת.

ככה, מול הפרצוף שלי, עם המון בושה ובלבול, ככה יושבת ומזדקנת, ממש כמו במערכון של אסי וגורי, עד פה לא חשדתי. 

טוב, אני מודה, כן חשדתי. אבל עכשיו זה מתחיל להכות בי, ברמה פיסית, וזה מתסכל ומכאיב. 

אני רק בת 25 ואני מרגישה שלהסתכל על המצב של אמא שלי זה כמו לערוך מחקר מדע של בית ספר יסודי ולצפות בעובש ורקבון שמצטבר על מלפפון ששכחו אותו קצת יותר מידי במקרר. 

אפשר ממש לחוש את המדרון החלקלק של חוסר התפקוד ואפשר ממש לתת תאריך ליום שבו זה קרה, היום שבו עזבתי את הבית ויצאתי לשנת שירות ומשם הכל פשוט לא כמו שהיה לפני כן. עם עליות וירידות, אבל בעיקר ירידות. 

עוד לא הגענו למצד שבו אני מגדלת אותה, וטוב שכך, אבל היום הזה לא רחוק. היום אני רואה את המצב הזה באופק ולא כיף לי, בלשון המעטה.

כאילו שלא חסר לי לחץ מסביבי בתחומים אחרים, או שאולי כל הלחץ הזה בעצם מתחיל משם.

אולי אני מפונקת, אולי אני צריכה להגיד תודה שזה לא קרה יותר מוקדם, שיש אנשים שיש להם הורים נכים עוד מילדות, אם אפשר לקרוא לזה ילדות. אבל גם יש ילדים בני 30 שלא יודעים מה יעשו אחרי הצבא. אני משהו באמצע.

אני כועסת ומפחדת. זה מטופש, אבל זה מה שזה.

אני חושבת שאני מתאימה לאח הגדול. אולי אני "חיה בסרט". כל עונה מתחילה במחשבה שלא אצפה, שזה רדוד, ובשתי העונות האחרונות נדבקתי. כל עונה מזכירה לי חוויות שעברתי עם שותפים בחיי ומעלה בי תהיות לגבי עצמי, איך אני אתמודד במצבי לחץ קיצוניים כמו בתוכנית ריאלטי? איך אני מתמודדת עם אנשים?

מאז העונה הראשונה, אף על פי שלא צפיתי ולא בפרומו אחד, אני חושבת על עצמי בוילה הענקית ההיא. מה היה יכול לעבור עלי? מה הייתי יכולה להעביר לעולם? הזמינו אותי לאודישן בעונה הזו, לא היה לי מושג למה אני הולכת וחשבתי שיהיה מצחיק. היום נראה לי שזו חוויה של פעם בחיים.

לקחת חלק בדבר כזה דורש תנאים מקדימים, למשל לא הייתי נכנסת כאמא צעירה, אני לא מבינה בשום צורה בנות שעושות את זה. לא הייתי דוחה דברים רציניים כדי להגיע לתוכנית (עבודה טובה במיוחד, לימודים וכו') וגם תכלס, אין טעם ללכת לדבר כזה אם אין לך משהו לקדם (בעיקר הכוונה לתחום המקצועי שיווקי). כך שהתקופה הטובה ביותר בעיני ללכת היא אחרי התואר, מיד אחרי.

מעבר לזה, אני שמחה שלא הלכתי אז, התבגרתי הרבה מאוד מאז ונשאר לי גם עוד להתבגר עד שאתאים לדבר כזה, וגם לא הייתי בגרעין דבש אם הייתי הולכת וזה היה נפלא, דבר שעיצב אותי רבות.

מה הייתי מכניסה לאח הגדול?

המון דברים מוזרים. אם להשוות לדיירים בעונות האחרונות, אני מן שילוב של סער ותמיר מהעונה הנוכחית, סיוון מהעונה הקודמת, אולי גם שרי מהעונה הזו, ובעיקר אני דומה לעצמי. באמת שאני לא מנסה להתרברב כשאני אומר שאני שונה ומיוחדת, לפעמים זה אפילו לא חיובי בשבילי. במסגרות שונות נתקלתי הרבה מאוד באנשים שאמרו לי שהם אף פעם לא פגשו מישהי כמוני, קשה להדביק עלי סטיגמה, אני קצת מכל מני דברים ואני בלאגן של הוויות.

יש את הכיוון ההיפי, שמאלני, אקולוגי וכו', אבל זה אף פעם לא הדבר הקיצוני ולכן יש בי צדדים שונים, כמו שגואל מהעונה ה3 טוען וחוזר, שהוא לא היה שם על תקן ההומו, כי הוא הרבה יותר. מי שקורא את הבלוג השני שלי, בטח יודע שאני פרובוקטיבית בדברים שאני משדרת בעבודה שלי, ואולי גם מי שקורא פה לעומק יודע את זה.

אני חופרת -על דברים עקרוניים (ולקח לי זמן לסגל לעצמי את התכונה הזו), אני לא היגיינית בשיט, מפוזרת, קצת מפלרטטת, קצת בחיפוש אחרי הזהות שלי.

יש בי את הצד של סיפור חיים לא קל, משפחה חד הורית, בלי יותר מידי כסף, לא מקובלת בחברה - עד לרמת החרם מספר שנים כשהייתי קטנה, הייתי ילדה מפוחדת ולקח זמן להתגבר על זה, לקחו לי הרבה כוחות ושנים לגבש בטחון עצמי ויכולת לדבר.

הייתי רוצה למצוא את עצמי בתוכנית הזו מתווכחת עם אנשים על חסכון במים בשטיפת כלים, על לא לזרוק אוכל ולהכין קומפוסט (מה הסיכוי שההפקה תכניס קומפוסט לבית? הלוואי), על עישון. הייתי רוצה לעשות מן פינת "מה שירי הייתה עושה עם הדבר הזה במקום לזרוק אותו?" זה יכול לתפוס .

יש לי תחושה שבבית האח הגדול אני אבכה המון, אתעצבן, לא אבין למה הכנסתי את עצמי ואלי אלמד על עצמי המון. על מצבי לחץ, על אנשים שונים.

ככה, להתנתק מהעולם בזמן שהעולם לא מתנתק ממך.

מעניין אם אמא שלי הייתה מוציאה בג"צ נגד זה שאהיה בתוכנית. חבר שלי גם לא היה מת על זה.

ועדיין, סתם כך, כי אני רוצה להכיר את עצמי במצבי קיצון, כי משימות שטוטיות עם תחפושות נשמעות לי כמו דבר שממש מתחשק לי לעשות, מסיבות מצחיקות למיניהן, אני מפנטזת על להיות שם, יותר מלצפות בתוכנית.

עוד מן "סיטואציית צבא", הפגישה עם האנשים שלא הייתי פוגשת כנראה וגם אם הייתי פוגשת לא הייתי מגלה עליהם דברים שמגלים אחרי שהות ממושכת במקום סגור.

הייתי רוצה להשאר לפחות עד לשלב שבו נפגשים עם המשפחות בתוכנית, עד לשלב שבו הדברים ניהים מאוד רגשיים, לראות האם גם האנשים בחוץ שקרובים אלי עוברים תהליך כלשהו של היכרות חדשה איתי. אני רוצה שאנשים שאני מכירה יתגאו בי, אני לא חושבת שאאכזב.

האם יהיה לי בית לחזור אליו אחרי 3 חודשים?

כשאכנס, אולי אומר במדרגות:

כולם יהיו נחמדים, רק צחוקים, אנשים רגועים, לא צרי עין, לא כוחניים, נחיה בהרמוניה.. כן בטח.

ומה אעשה בלי ערוץ 20 האמיתי - ערוץ 99?!

(נ.ב כתבתי את הפוסט הזה בערך שבוע לפני שהתפרצה הפרשיה של סער שיינפיין והכדורים, אבל אני עדיין מרגישה ככה, לפחות אחרי שהבנתי שהחליפו את הפסיכיאטר בהפקה).

לפני כמה ימים קראתי עם הקפה את עיתון ידיעות אחרונות. נתקלתי בכתבה על חוק חדש, שנובע מסיפור על איש, שהיה ילד מאומץ. אותו איש פתח את תיק האימוץ שלו בגיל 18, פגש את אמא שלו לפגישה קצרה, והיא סרבה לתת לו פרטים עליה (כמו למשל שם משפחה) וסרבה להמשיך את הקשר איתו. בינתיים ההורים המאמצים שלו נפטרו. לטענתו, חוסר הקשר שלו עם ההורים הביולוגיים שלו גרם לו להרבה קשיים רגשיים. הוא דרש והצליח לחייב את הגופים הרלוונטים להכריח את אמא שלו להפגש איתו שוב. 

הכתבה סיפרה את זה, באופן המתאר כמה שזה חשוב להפגיש בין הורה ביולוגי לילד שלו, גם אם האם הראתה סימנים ברורים לכך שהיא לא רוצה קשר עם הילד שלה.

אני ילדה במשפחה חד הורית. אף פעם לא ראיתי את אבא שלי, חוץ מתמונה בסביבות גיל 18.

כן, מעניינים אותי דברים לגבי אבא שלי, "מה היה קורה אם..." ועוד השארות נוספות. 

מצד שני, הוא הראה נכונות כל כך גדולה לא ליצור איתי קשר במהלך השנים. ואני ממש לא חושבת שצריך שיהיה חוק שיכריח אותו להפגש איתי! כמה חוצפה יכולה להיות לילד. 

כאילו, מה יקרה אם הוא, או אני, נפגוש את ההורים הביולוגים שלנו שלא גידלו אותנו? נדע מה הם אוהבים לאכול? באילו סדרות הם צופים בטלויזיה? מה המשכורת שלהם? האם יש להם רגשי אשם? 

במה זה יעזור?!

שאלו אותי מליון פעם אם לא הייתי מעדיפה לגדול עם אבא. אז כן, משפחה נורמטיבית זה אחלה. אבל מה היה קורה אם היו מכריחים את האבא הביולוגי שלי להיות אבא שלי? סתם היה לי אבא זבל והייתי מעדיפה שיסתלק ונהיה מאושרים במשפחה חד הורית.

אז מה יעזור למישהו לפגוש את האישה שבטח יש לה סיפור חיים קשה, נכנסה להריון, החליטה לא לעשות הפלה אלא לתת לתינוק חיים אולי מאושרים אצל מישהו אחר. זה לא הילד שלה, זה העובר שלה. אז הם סוחבים את אותו מטען גנטי, זה לא הופך אותה לאמא שלו.

*הביקורת שלי היא לא נגד אותו איש, אלא כלפי המערכת שלא יכולה לכפות על הורים ביולוגיים להפגש עם הילדים שהם נטשו. לדעתי.

חזרתי מקורס ויפאסנה.

עם הרבה תחושות. כרגע טובות, יתכן והן יעברו, יתכן ויתחזקו.

לא הייתה אפשרות לתעד את התחושות והמחשבות במהלך הקורס. כל כך הרבה תחושבות שרציתי לתעד, עכשיו כמובן אני יושבת וכותבת אחרי שסיימתי את כל עשרת הימים ולכן אהיה סוביקטיבית כשאנסה לסכם את כולם.

דבר ראשון שצריך לעשות כשחושבים להתחיל קורס ויפאסנה, חוץ מלמשול החוצה ציניות כלפי אנגלית במבטא הודי, הוא לדעת מה המטרה של הקורס.

כשאדם שומע את המילה מדיטציה, הוא חושב על רוגע.

קורס ויפאסנה לא מרגיע. הוא לא נועד להרגיע. הוא לא נועד להשכיח כעסים או כאבים.

ויפאסנה היא כלי חזק שמאפשר להבין לעומק, את העובדה שדברים כל הזמן משתנים.

מבחינה מדעית – הכל זה אטומים שזזים כל הזמן, יוצרים מולקולות מסוימות, שיוצרים חומר, גוף.

דברים נעימים שאנו מרגישים, יחלפו, דברים כואבים שאנו מרגישים, יחלפו. הכל יחלוף מתישהו.

בעצם המטרה של ויפאסנה, היא להרגיש על בשרך, שאם אתה מאוד סובל ממשהו, אז תבין שהתחושה הזו (בעיקר אם היא נפשית, היא מלווה בתחושות פיזיות) תחלוף.

כמו שילד נפל וקיבל מכה קטנה, הוא בוכה כל כך, כי הוא לא יודע שעוד מעט התחושה תחלוף. כך כמבוגרים, אולי לבעיות שלנו לוקח קצת יותר זמן לחלוף מאשר מכה קטנה, אבל חשבון לזכור שתחושות הרעות לא ירגישו כמו "סבל" שחייבים לברוח ממנו, אם נסתכל על התחושה באופן אוביקטיבי.

לדוגמה יטוש עקץ אותי בכתף, אני יכולה להמשיך לגרד עד מחר (מה שסביר להניח לא יעזור), אבל אני יכולה גם להתבונן בכתף, להרגיש את הצריבה של קצה העוקץ, את הדופק באזור, אני מרגישה שמגרד לי בכתף, אבל בעצם לא מגרד לי בכל הכתף, איפה הצריבה הזו נגמרת? הנה, כאן כבר לא מגרד... הנה, העוקץ כבר פחות טרי, זה פחות מגרד... וכך הלאה.

אותו הדבר עם תחושות נעימות, גם הן יסתיימו.

לדוגמה יש רוח עדינה שאני מרגישה בחלק מהגוף. אני מרגישה אותה וחושבת "יא, זה כל כך נעים, אני רוצה להתבונן רק בתחושה הזו, להתעלם מתחושבות לא נעימות שיש לי בגוף" ואז התחושה מתחילה להעלם, אבל אני כבר נקשרתי לתחושה, אני רוצה שהיא תמשך, אני חייבת אותה, היא התקווה היחידה שלי כשיש לי כל כך הרבה תחושות רעות, אני מתחילה להיות עצובה ולסבול כי התחושה הזו נגמרה.

כך שלמעשה, גם תחושות נעימות עלולות לגרום לסבל, אם אנו נקשרים ומפתחים בהם תלות.

לכן, יש להתיחס בתרגול הויפאסנה לכל התחושות בצורה אוביקטיבית. הן יעברו, הן אקראיות, או בשפת הפאלי – שפה הודית עתיקה שבה השתמשו כשפיתחו את השיטה, התחושובת האלו הן "אניצ'ה",

והפירוש של המילה ויפאסנה בפאלית, הוא "לראות את הדברים כפי שהם באמת".

אז קל להבין, קשה ליישם.

או אם אצטט את גוהנקה עצמו: "אני מסתכל על הכאב ואומר לו - אתה אניצ'ה אתה אניצ'ה, והוא לא מקשיב!"

לכן, קורס ויפאסנה הוא קשה, פיסית ומנטלית.

יש לקורס כללים נוקשים מאוד. לויפאסנה יצא שם של "מדיטציית שתיקה", וזה לא נכון, פשוט אחד הכללים כדי לשמור על התרגול הוא לא לדבר עם תלמידים אחרים, כאילו עוברים את הקורס לבד, אתה והמורה. עם המורה ושאר הצוות מותר לדבר, כמה שצריך.

בקשר לשאר האנשים, צריך להתנהג כאילו הם לא שם. (ולהמנע מלהפריע לאנשים, כמו שלא היית רוצה שיפריעו לך).

עוד דוגמה לכלל נוקשה אך בעל הגיון- אסור להשתמש שחומרים שמשנים את התחושות באופן מלכותי, זה סותר את כל הויפאסנה. אז אסור אלכוהול וסמים.

התרגול הראשון הוא חיזוק הריכוז ("סמאדי").

המשימה במשך 4 ימים היא להתרכז בתחושות שיוצרת הנשימה באזור האף. כל שאר התחושות בגוף לא משנות, צריך רק להרגיש את אזור האף ולא להגיב אליו.

לא להרגיע את הנשימה או לחזק אותה, רק להבין מה קורה כרגע באזור הזה של הגוף.

קוראים לשיטה הזו "אנהפאנה", זה נחשב סוג של מדיטציה, אבל מבחינתי זה היה רק תרגיל ריכוז.

היה משהו מאוד מתסכל בימים האלו. גם כי היו לי כאבים בברכיים, וגם כי עולות המון מחשבות בזמן שמנסים להתמקד רק במשהו אחד (תכלס, זה די משעמם, אבל עוזר).

נוצרו בי המון ספקות.  בכל יום בערב יש הקלטת שיחה בוידאו בה המורה בשם ס.נ גוהנקה מדבר על השיטה.

הרבה דברים נראו נכונים. אגב, הרבה מהדברים, שכפי שהוא בעצמו אומר, הם בינלאומיים, קיימים בהרבה דתות ותרבויות, למשל ביהדות.

מצד שני, במיוחד בחלק הזה של התרגול, היו בי ספקות.

אחד הספקות הגדולים היו שכל המטרה של כאב היא להפסיק פעולה לא טובה לגוף. אפילו גוהנקה אמר את זה בעצמו באחת משיחות הערב. אז למה להתבונן בכאב?

התשובה החלקית שסיפקתי לעצמי היא ההיגיון של הכאב. כמו כאב שרירים מספורט – הגוף אמנם כואב, אבל זו לא סיבה להפסיק את ההתעלמות. כך גם ישיבה זקופה למשך שעה לא תעשה לי שום דבר רע. הרבה מהכאבים שלנו הם פסיכולוגיים, ואכן אחרי כמה פעמים אחרי היום הרביעי, הרגשתי על עצמי כמה שכאב ברובו גדל אם חושבים שהוא נורא, וקטן כשחושבים עליו באופן רציונלי או כשחושבים על דברים נעימים.

עדיין היו ספקות ועדיין חשבתי ללכת.

עם זאת, פתאום עלו לי לראש נשים בהריון שאני מכירה. חשבתי על לידה. חשבתי שאולי כל אישה שעומדת ללדת צריכה לעבור את הקורס הזה. הרי אולי עכשיו כואבת לי קצת הברך ומתחשק לי לברוח מהקורס ובזה לפתור את הבעיה. אך בעולם החיצון לא מכל דבר אפשר לברוח. לידה – כאב שהגוף עצמו מיצר, לא מתוך בעיה חיצונית, לידה שמביאה דבר יפה ורצוי, נשמעתי לי כדבר איום ונורא. אני בטוחה שכשאהיה בסיטואציה כזו, סביר, שארצה למות. אם בזמן קורס ויפאסנה קצת כואב הגב ואני רוצה ללכת, אז בטח בלידה אצרח שיסיימו לי את החיים. קחו את התינוק ותהרגו אותי.

אז אם אני שוקלת בכלל ללדת, אני בטח יכולה לסיים קורס ויפאסנה.

אם אני שוקלת להזדקן, אני יכולה לסיים קורס ויפאסנה.

תמיד יש כאבים בחיים, אי אפשר לברוח מהם, זה בדיוק מה שויפאסנה מראה. הגלגל מסתובב.

*אגב, בגיל צעיר החלטתי שאני לא רוצה להיות אמא, כי יש הרבה קושי בדבר. אח"כ החלטתי שאני לא רוצה ללדת בשום אופן, רק לאמץ, שנים חשבתי על זה, רק בשנים האחרונות יצא לי לשקול רעיון של הריון ולידה.

אני מרגישה שברוב חיי נמנעתי מתחושות מתסכלות ומאמצים גדולים, אולי כי הרגשתי שגם כדי לעמוד במקום אני צריכה לרוץ, אז איך אוכל לשקול בכלל להקשות על עצמי יותר ולשאוף גבוה?

היום אני מרגישה אחרת. יחסית.

סוף היום הרביעי, התחילו לדבר על ויפאסנה.

ישנן 3 שעות ביום שבהן מתרגלים ויפאסנה בהן אסור לזוז, ובכל השאר מבקשים לזוז כמה שפחות. אני אגב, לא הצלחתי אפילו פעם אחת לגמרי לא לזוז שעה שלמה.

התרגיל הראשון – לעבור חלק חלק בגוף ולראות מה אנחנו מרגישים כרגע, בלי לזוז. אחרי כמה ימים לעבור על החלקים המקבילים ביחד (נניח יד ימין ויד שמאל ביחד). אחרי כמה ימים, ניתן להרגיש סוג של זרימה לאורך הגוף מבלי להתעכב על כל חלק.

בתרגול ויפאסנה הראשון עברנו על כל חלק, כל חלק שהוזכר פתאום הרגשתי. הרגשתי הכל, הרגשתי את חום הגוף, הרגשתי את הדופק כאילו הדם מנסה לברוח מהגוף, כל חלק שהוזכר הרגשתי מבלי לשכוח את החלקים הקודמים. עם הזמן הרגשתי את הדופק בכל הגוף, את כל הגוף חם, התווספה לזה סחרחורת נוראית, כאילו אני בכלל לא יושבת באולם, אלא על קרוסלה ומישהו מסובב מהר, חזק. גם אם פתחתי את העיניים, גם אם נשמתי עמוק, זה לא עבר. הרגשתי הכל. הרגשתי רע.

עלתה בי הסצינה מהארי פוטר 6, בה הארי משקה את דמבלדור, דמבלדור צועק כמה שרע לו והארי משקר לו "זו התרופה שתרפא אותך" וממשיך להשקות אותו, למרות שזה מה שגורם לו לסבל.

חשבתי – זה גורם לי לסבול, שיפסק!

בשיחת הערב המורה אמר שלבטח רוב התלמידים לא חשו בשום תחושה, זה בסדר, עם הזמן מחדדים את החושים. עלה בי כעס "מה פתאום אין תחושה?! יש יותר מידי תחושות".

אחד הדברים שעצבנו אותי במורה, הוא שהנחת הבסיס שלו הייתה שכל מי שלא נתקל בויפאסנה, מעולם לא התבונן בתחושות שלו.

בהתחלה נזכרתי במקרים בהם התבוננתי בתחושות. לדוגמה כאחת שסובלת מטיקים, התבוננתי מגיל צעיר בתחושות שלי, כדי להבין מתי הטיק הבא יגיע. זה כמובן כבר הביא אותי למסקנה שהגוף מגיב לרגשות. עוד הזדמנויות היו בזמן מחזור.

בפעמים האלו, הסתכלתי על התחושות, אך זה היה מתוך תחושת כעס כלפי התחושות. ולא מתוך התבוננות אובייקטיבית. אז אולי כן יש הבדל.

חשבתי שהגעתי לקורס כמו בהמלצה על ספר רב מכר. כל כך הרבה אנשים נהנים ממנו, המליצו עליו ואמרו שהוא השפיע על חייהם. המבוא היה די משעמם, הרגשתי שהוא לא בשבילי, אולי אני טובה מידי בשבילו, אולי הוא טוב מידי בשבילי. אולי אחרי המבוא יהיה יותר מתאים. ביום הראשון אחרי הויפאסנה חשבתי "עכשיו כשהתחלתי את הפרק הראשון, הוא לא לעיני רוחי."

החלטתי לתת הזדמנות נוספת.

חוץ מזה, אלו רק 10 ימים, שלאחריהן אף אחד לא יבדוק אם אני מתרגלת.

עדיף שאסיים את עשרת הימים האלו. אם אפסיק באמצע אצור אנטי כלפי השיטה, כבר היה עדיף שלא אגש לקורס, בהתחשב בזה שאני פה, עדיף שאסיים.

וזו הייתה החלטה נבונה!

עם הזמן נהיה יותר טוב. רוב הזמן הרגשתי שהקורס הזה קצת כמו טיפול שורש. כואב, מעלה דברים קשים, אך בעל מטרה טובה, בסוף יוצאים עם חיוך והקלה.

רוב הישיבות למדיטציה הרגישו כמו שטיפת כלים – לא הולכים עם רצון, אך בסוף יש תחושה שעשיתי משהו מועיל לעצמי.

ביום השישי כבר התגעגעתי כל כך לחבר שלי. למעשה, השתוקקתי לראות אותו. הרגשתי שאני חייבת לראות אותו, שזה עושה לי רע לא לראות אותו.

אז הרגשתי באמת למה השתוקקות היא אכן דבר שמוציא אותנו מאיזון חיובי.

החבר שלי מחכה לי, הוא אוהב אותי, אם משהו היה קורה היו מתקשרים אלי, עדיף שאתבונן בתחושת החוסר הזו, ואבין שזה יגמר, אני אפילו יודעת בדיוק מתי זה יגמר, למה לסבול? שום דבר לא בוער.

מה היה קורה אם היה נודע לי שהחבר שלי נפגע, נניח בחו"ל ומזג האויר לא מאפשר לי להגיע לשם.. מה אני אעשה? אלך ברגל? רצון להגיע אליו זה מעולה, אך השתוקקות נוטה לחוסר הגיון, לסבל כל כך כואב שמוציא אותנו מכל הגיון ותגרום לנו לסבל נוסף.

יש סצנה במועדון קרב, הסצינה בה שתי הדמויות המרכזיות מכינות סבון.

טיילר דירדן (בראד פיט) מנשק את היד של הדמות הראשית (אדוארד נורטון) ושופך עליו אבקה עם ריכוז מאוד גבוה, האבקה מאכלת לו את היד בכאב עצום. נורטון מתחיל לשנן תמונות מרגיעות ממדיטציה של דמיון מודרך (שמופיעה בתחילת הסרט כמדיטציה שמתאימה לחולי סרטן), וטיילר דירדן צועק עליו "אל תברח מהכאב", אם תרגיש את הכאב, תדע איך לטפל בו, עכשיו אתה רוצה משהו כדי לטפל בכאב, אתה רוצה מים? כן? אם תשפוך מים המצב יהיה רק יותר גרוע, כי שניהם חומרים בסיסיים, מה שאתה צריך זה חומצה.

וכך, בעצם, אם אנו מביטים בתחושות באופן אוביקטיבי, נדע איך לטפל בהן יותר בקלות.

[על כך גם עלה לי השיר של ג'וני קאש – הרט  ]

מתוך עשרת הימים שהייתי שם היו בערך 4 שעות שהרגישו לי באמת משמעותיות.

הרגשתי שאני לא נותנת את כל כולי בכלל. והייתי יכולה לוותר על יומיים בקלות (נניח יום אחד מהאנהפנה ויום מהויפאסנה).

יחסית לזרע שזרעתי, כך יהיו הפירות לאחר הקורס. ביחס להיכרות שלי עם עצמי, ליכולת הריכוז שלי והפחד מכאב, אני מרגישה שהזרע היה מוצלח. יתכן שבעתיד, אנסה לעבור קורס כזה שוב, ויהיה זרע חדש.

אני חושבת ששווה מאוד לתת לקורס ויפאסנה הזדמנות.

הוא מתאים לכל מי שסובל מחרדות. השיטה הזו מדברת בדיוק על המצבים הקיצוניים של הנפש ואפילו הגוף.

הוא מתאים למי שנוטה לכעוס ולחשוב כמה פוגעים בו, מוציא עצבים על אחרים.

הוא מתאים למי שמפחד מהמצב הנוכחי שלו ומשאיפה מתמדת לשינוי.

הוא מתאים למי שסובל מהתמכרויות.

ועוד..

ביום האחרון של הקורס, באופן די היפי, עובדים על מדייטציה מסוג שונה מאוד מהויפאסנה ומשננים למשך כמה דקות משפטים שאומרים "הלוואי ולכולם יהיה טוב, שלכולם יהיה שיוויון נפש, שכל יצור חי יחווה הרמוניה, אושר, הנאה... כל הדברים שאני מרגיש, שכולם יחוו".

באופן מפתיע, זה עובד. חדר מלא באנשים שמשננים מחשבות חיוביות, באמת מוציא אותך עם חיוך על הפנים.

והשעות הראשונות שדיבור, מלאות בשמחה!

אגב, אחרי עשרה ימים של התבוננות בתחושות, שתיקה וגעגוע לחבר שלי, הסקס נהדר.

בּהַאוַוטוּ סַאבַּא מַנְגַלַן