עוד יומן רשת ייחודי

איזו דרך טובה יותר יש לסכם תחושות משיעור תסריט, אם לא דרך ניתוח של סצינה מתוך סרט?

(כמובן שהכל מוגזם, כמו בסרט טוב. וכמובן שאני לא ממש יודעת לכתוב תסריט עם מבנה נכון של תסריט)

(לילה / חוץ / רחוב לא סלול)

ניקול בחדרה המשותף עם אחותה, שוכבת במיטה מסורקת ולבושה בבגדי יציאה. היא מסתכלת לראות אם השטח פנוי ואז חומקת מהחדר ורצה מחוץ לבית עד שמגיעה לבית של המורה אסף.

(לילה / חוץ / סף הבית של אסף)

ניקול מגיעה לביתו של אסף. דופקת על הדלת מספר פעמים. אסף פותח את הדלת ונראה מופתע לראות את ניקול.

ניקול, מסתכלת לאסף בעיניים ואומרת : "הממ, אפשר להכנס? "

(לילה / פנים / הבית של אסף)

ניקול פותחת דף נייר מקופל, כשהיא יושבת על כיסא מול אסף, שיושב על מזרן יחיד ושותה.

ניקול נבוכה מתחילה לדבר: "אתה לא ממש מכיר אותי. "

(היא מתנשפת בהקלה כשאסף מהנהן לכיוונה בחיוך).

"אני רוצה לספר לך. הממ אני לא רוצה שתבהל, אז כתבתי את זה על נייר. בסדר?"

אסף: "בבקשה."

ניקול מתחילה לקרוא מהדף: "הייתי רוצה, שתאהב אותי. אם אתה יכול (בנימה של שאלה)"

אסף מהנהן כסימן להקשבה.

ניקול ממשיכה לקרוא בהתרגשות: "אני רוצה שלא תאכל לחיות בלעדי. שתחלום עלי. שתחשוב עלי. שאני הכי יפה שיש. בשביל זה שתאהב אותי, ואני אף פעם לא עשיתי שום דבר כזה".

אסף: "ניקול זה יפיפה. זה שיר פשוט ויפיפה".

ניקול: "זה לא שיר, או סיפור שאני המצאתי. זה אני מרגישה בלב, לך".

אסף, מעכל את המסר: "אה!" ומאבד קשר עין. נהיה לחוץ ושומר על ריחוק. "תראי ניקול, זה, זה מאוד מחמיא, זה... אני מרגיש ש... איך אני אגיד לך את זה? זה בלתי אפשרי. אני ואת זה... אם היה קורה בינינו משהו, זה בלתי אפשרי".

ניקול מובכת, נראה שכמעט בוכה, היא קמה מהכיסא ואומרת תוך כדי הליכה לכיוון הדלת: "אני רוצה... אני לא פוחדת". ומתחילה לפתוח את כפתורי החולצה שלה.

אסף נלחץ, אבל ממשיך לשבת ואומר : "א... ניקול, מה את עושה?" ומסמן עם היד.

ניקול עומדת עם חולצה פתוחה: "מה, לא טוב? להפסיק?"

אסף שותק, בולע רוק.

ניקול רואה שהוא פאסיבי, והיא ממשיכה בהתפשטות בעמידה. היא נשענת על שולחן כתיבה. נראה שלא נוח לה.

אסף: "ניקול, זה לא... זה לא רעיון טוב."

ניקול מפילה תוך כדי ההתפשטות נייר מהשולחן. ומרימה אותו "אה, סליחה".

אסף: "זה בסדר." כתגובה להתנצלות על הפלת הנייר.

ניקול ממשיכה להתפשט.

אסף אומר בקול רגוע תוך כדי שהוא מסתכל על ניקול: "ניקול, אולי כדאי שתתלבשי. אני מבקש שתקחי את הדברים שלך ותתלבשי."

ניקול עומדת מולו, כשהיא לבושה רק תחתונים וחזיה.

אסף תוך כדי הנהון הצידה עם הראש: "זה, זה לא...."

ניקול מורידה את החזיה ומסתירה את השדיים לסירוגין. המשפט של אסף נקטע באמצע המילה האחרונה. היא עומדת כבוחנת את התגובה שלו וכסימן לשתיקה היא גם מורידה את התחתונים ונעמדת מולו עירומה לחלוטין.

אסף עדיין יושב על המיטה, מפנה ממנה את המבט.

ניקול נלחצת, היא שואלת בטון מנחם: "מה קרה?" ומתישבת לידו, כשהיא שמה את ידה על כתפו.

אסף נראה קפוא ובסערת רגשות פנימית.

ניקול תוך כדי בכי קל מתנצלת: "אני מצטערת, אני לא התכוונתי".

אסף קוטע אותה, עדיין לא מסתכל ישירות אליה: "את כל כך...."

ניקול מנסה למשוך את מבטו והוא מזדקף מעט ומסתכל אליה וממשיך: "את כל כך אמיצה".

ניקול נראית שהוקל לה. אסף ממשיך להסתכל עליה ועוטף את ידו סביב גבה לאט. הם נושמים בכבדות, ניקול כדי לעכל את המצב ואסף כאוזר אומץ. הוא תופס את ניקול בכתפיים ומנשק אותה, תוך כדי שהוא משכיב אותה לכיוון המזרן ואז מתחיל לנשק אותה באינטנסיביות.  ניקול מופתעת, נראית פאסיבית מתוך הלם.

חלמתי חלום, ואין לי חשק לרשום מה חלמתי, מצד שני יש חופש, אז כן יש לי חשק לאייר את מה שחלמתי. טוב שפרקתי. נראה אם תבינו / תזדהו.

כמתבגרת (אפשר לומר גם "כילדה", כי בתחילת גיל ההתבגרות עדיין הייתי ילדה), זכור לי שהיו תפיסות עולם שמתוך התת מודע בחנתי אותן, לא הסכמתי איתן, ומאז ועד היום, הן מרגישות לי כתפיסות שהן כל כך עמוקות בחברה, שעצם המחשבה על הבחינה שלהן, מרגישה כמעשה אסור ובלתי מוסרי. 

אני מתכוונת למוסר הרומנטי  .

מאז שהייתי ילדה, שמתי לב שיש שטאנץ מאוד מסוים בסרטי אהבה (וגם בכל מקור שמתיחס לאהבה). הבסיס ה"אלמנטרי" הוא שאנחנו חייבים
להיות ולחשוב רק על הפרטנר הזוגי שלנו, וזהו. אצל הדתיים בכמה מהדתות הבולטות, הלכו עם זה רחוק, בכך שאסור לגעת (אפילו לחיצת יד) בבן המין הנגדי, אסור להסתכל על איברי גוף חשופים (כולל שיער וכתף) וכל זה רק כדי להמנע מהמחשבה להכנע לפיתוי ולקיים יחסים אינטימים עם מי שהוא לא האדם לו נדרת נדרים  .

מכיוון שאני לא באה מהעולם הדתי, וכיוון שאני מכירה רבים שמרגישים שהם רחוקים מהעולם הזה, אחזיר את הדיון לעולם החילוני ואפילו אתאיסטי.
בחזרה לעולם סרטי האהבה: כילדה שמתי לב שיש המון סרטים והתיחסויות קולנועיות לבגידות. בקולנוע האמריקאי בעיקר, אך גם אולי בשפה העברית, כאילו אין מושג שאומר אופן אוביקטיבי "בן הזוג שלי קיים יחסי מין עם מישהי אחרת", אין מושג אוביקטיבי, אין מצב שבסרט אמריקאי זה לא יבוא יחד עם המילה "בגידה". גם בעצם בכל מקום בתרבות. מישהו לא יכול להגיד "היא בגדה בי" והמשמעות לא תהיה בראש שלנו כמשוואה "בגידה=לשכב עם אחר". הרי בגידה זו מילה כל כך חזקה. בגידה היא בערכים, במוסר, זה ללכת מאחורי הגב ולתקוע סכין. בגידה היא אקט נוראי.

בואו נחשוב על משמעות המילה.

בויקימילון, הבגידה מחולקת לשני סיעיפים: 

בגידה מדינית, שהיא מעשה שבו הבוגד משתמש בכוח והידע שיש לו (מבחינה פוליטית) כנגד המדינה שאליה היא משתיך, לדוגמה מסירת מידע רגיש לאויב. 

באופן אישי, הייתי מוסיפה לשם גם בגידה של נציג ציבור בבוחרים שלו. לדוגמה אחת המילים הנרדפות של המילה בגידה היא "מעילה" או "הפרת אמונים". כשנציג ציבור לוקח כסף מהציבור לידיו במקום לשרת את הציבור, או לא עומד בהבטחות שלו באופן קיצוני, זוהי גם בגידה.

בעצם בגידה (לפי ההגדרה המדינית) היא מעשה שפוגע מאוד במישהו (ציבור / אדם) שסומך עליך שלא תפגע בו ו/או שתהיה בצד שלו.

הסעיף השני בויקימילון, מתיחס לבגידה רומנטית. הפעם, שלא כמו הסעיף הראשון, שהוא פגיעה ממשית, בסעיף שם רשום שבגידה היא הפרת אמון קשה שבה הצד הנבגד מזועזע מפעולת הפוגע (לא ציטוט במדוייק), הפעם לא מתיחסים לפגיעה ממשית, אלא לזעזוע, הזעזוע עצמו הוא
הפגיעה. השאלה שלי היא, מאיפה מגיע הזעזוע? ולמה זעזוע הוא לבדו בגידה?

אני יכולה גם להיות מזועזעת מזה שחבר שלי יחליט לשתות באופן קבוע שתן, אבל אם הוא יחליט שזה מה שעושה לו טוב... מי אני אשאיד לו מה לעשות... זו בטח לא בגידה (אלא אם כן בשתן הזה יש מחלות שהוא תכנן להעביר לי בלי ידיעתי). תגידו שדילגתי על החלק של "הפרת אמון", אבל כאן אני חוזרת לנקודת ההתחלה, האם אי אפשר לסמוך ולתת אמון בבן אדם, בכל מה שקשור לסודות, תחושות, אינטימיות, וכל מה שמערכת זוגית
מאפשרת, מבלי לחוש דברים דומים עם אדם אחר?

שוב בחזרה לעולם הסרטים (אולי רק כדי להוציא החוצה על הדימוי שתקוע לי בראש). בסרטים, ואולי גם במציאות (אני מנסה להאמין שלא), "בגידה" (לשכב עם מישהו אחר) היא עילה לרצח, הכי לגיטימי, הכי לגיטימי לבוא ולרצוח את בן הזוג שלך, את מי שהוא שכב איתה/איתו, לשרוף את כל הרכוש ועוד סוגי מכאובים, על הדבר הזה.

למה בעצם? כי הוא פגע בכבוד? סטייל "כבר עברו השנים"?  ("..לפתע פתאום, ארור זה היום... הודיעוני רעי, שראוה ודאי עם אחר בחשאי... ומיני אז כבו עיני, כל עולמי חשך עלי, כי לעגו לי ידידי, טוב לי מותי מחיי...").. 

אני אדם חילוני, ואני מאמינה שרוב האנשים החילונים מרשים לעצמם לחוש קרבה אינטימית (ע"ע חברות) עם בנות המין שלי ויחד עם זאת גם בני המין השני. זאת עם או בלי מגע שיהיה כלול בכך, וגם ברמות שונות של קרבה, אמון, ופתיחות. כל אחד לפי אופיו ורמת ההיכרות שלי איתו.

אני גם חשה שאני מאוד אוהבת את בן הזוג שלי.

אני מדמיינת מן גרף, לא מהסוג של קו לינארי, אלא מיכלים של 100%, עומדים אחד ליד השני, כאשר כל מיכל מיצג אדם.בחיי. והמילוי במיכל הוא האמון, השמחה שמתלווה אצלי לעצם הקיום שלו, החמימות, הרצון לחברות הדדית, לגרום לאדם להרגיש אושר ובכלל את אותם הדברים שאני מרגישה (כי אפשר לרצות שאדם אחר יהיה מאושר בלי קשר אליך – אבל אז זו לא חברות, זו פילנטרופיה)... ושאר מיני רגשות, כל אלו ממלאים כל מיכל.

 המיכל של ניר בהחלט מלא בכל טוב. אני חושבת שנפלא לנו יחד. אני רוצה שיהיה לו טוב תמיד. אני חושבת שהוא אדם נפלא בלי קשר אלי, וגם ביחס בין שנינו הוא נפלא ופשוט טוב לי איתו. אני הכי רוצה שיהיה לו רק טוב ונעים ושהחיים שלנו יזרמו באותו הנחל בסינרגיה. ככה אני רוצה לדמיין את העתיד שלנו.

ויש עוד מיכלים, נניח של המשפחה, שגם אצל כל בן משפחה אני כמובן מלאה בתחושות ויחס. וגם עוד חברים וחברות. ומה שאני רוצה לומר, הוא שיש המון מיכלים, ואולי ככל שיש יותר חיבה ותמיכה מצדדים שונים, ככה יש יותר מקום ליותר מיכלים.

אני מגיעה ממשפחה מאוד (!) מצומצמת. אולי אני לא מבינה לחלוטין את החוקים של חברות ושמירה על קשר וחיי קהילה. כי תמיד הלכתי בזרמים שונים, חיפשתי משהו שונה. לא כי בא לי למרוד בקיים, ליהפך, אני רציתי להיות חלק ממשהו גדול תמיד, אבל הדברים הגודלים שהיו סביבי פשוט כל כך לא התאימו לי, שנאלצתי לזוז הצידה, כי אני פשוט שונה ממה שנתפס רגיל.

מתישהו זכור לי שצפיתי בפרק מתוך סדרה על סוגי יחסי מין והתיחסות ליחסי אישות בעולם. הסדרה בנויה קצת מוזר ואני לא יודעת אם אני יכולה לומר שהיא גיאונית ולהמליץ עליה, אבל היו בה כמה התיחסויות מעניינות. לדוגמה, בפרק שראיתי, על סקס באוגנדה, המנחה התמקדה בקהילה מסוימת, שם, כנראה עוד הרבה לפני שהגיעו המסיונרים הנוצרים, סקס היה נושא מאוד חשוב בזוגיות, מרוב שהוא כזה חשוב, גם היום הוא נשאר חשוב, אפילו שיש שם בלבול גדול עם תרבות המערב. המנחה, שהיא במקורה מהולנד, אם אני לא טועה, סיפרה שלשפתיים הפנימיות באיבר המין הנשי, קוראים ככינוי "שפתי הבושה", היא ציינה את זה כניגוד לכך שבקהילה אותה ביקרה באוגנדה, יש מנהג מאוד מושרש של משיכה מתמדת של השפתיים האלו, כי לטענתם יש להם תפקיד חשוב ביחסי המין, ככל שהן ארוכות יותר, זה יותר טוב ליחסי המין, ושם באוגנדה לא רק שנהוג שהבחורה תמשוך לעצמה את
השפתיים, כדי שכשתהיה עם אהובה הם יהנו יותר (אל תשאלו אותי איך זה עוזר ליחסי מין), אלא שמקובל שהדודה, או אשת מקצוע במקרה ואין דודה, היא תעשה הדרכה מינית ואף תמשוך את השפתיים האלו כחלק מההדרכה, וגם מקובל שכשבנות נפגשות, הן מתעסקות אחת בשניה, מבחינתן זה כמו להכין אחת לשניה צמות. א-ב-ל, החלק המעניין, הוא הבלבול שיש שם בתרבות. מצד אחד בנות מתעסקות אחת לשניה בפות בזמנן החופשי, מצד שני, אסור בתחליט האיסור להיות הומוסקסואלים, ברמת החוק. כלומר להתעסק עם איבר המין זה בסדר, אבל להתנשק זה ממש אסור ומוזר.

מה ניסיתי לומר פה? שהכל עניין של פרספקטיבה.

בא לי שוב לחזור לנושא הסרטים. ראיתי פעם סרט, דווקא לא אמריקאי, בו אחת הדמויות, אישה נשואה, נפגשה אחרי הרבה שנים עם אקס שלא ראתה הרבה שנים, אני כבר לא זוכרת מה היה טיב היחסים בין הדמויות, אבל זכור לי משפט שהדמות אמרה לבחור (סביר שזה לא ציטוט מדויק, אבל גם ככה אני אפילו לא זוכרת באיזה סרט זה היה): "אסור לנו להיות יחד באותו החדר. תמיד כשאנחנו נפגשים אנחנו לא יכולים לשלוט ביצרים". ואז כמובן הם שהם שכבו, וזה נחשב כמשהו מאוד בגידתי , אבל חושני. אני לא יודעת איך הצופה בסרט היה אמור להרגיש, אבל אני הרגשתי שזה נראה מאוד נחמד הקרבה בינהם. אם יש בינהם רגשות ותשוקה, למה שלא יממשו אותה? ואם האהוב השני היה מצטרף, רק יותר רגשות, מה כל כך רע?

אני מרגישה שאנחנו עסוקים בלפחד ולהדחיק רגשות, להדחיק את העובדה שאנחנו בסה"כ בעלי חיים עם תשוקות. בעלי חיים שמקשרים במוח בין מגע פיסי נעים לבין רגש נעים. 

אני מודה שיש בי קינאה. אבל נראה לי שהתחושה הזו יכולה להתיעל למקומות טובים, או לפחות שאני מסוגלת להתמודד איתה. כבר יצא לי לראות אנשים שהייתי איתם והיו לי רגשות אליהם, מתחברים לזוגיות אחרת, אני מודה שהרגשתי קצת קינאה, אבל זה הצליח לעבור. היי, כבר פעמיים שיצא לי לשדך לחברות שלי אנשים שיצאתי איתם. מה זה אם לא טיפול נכון בקינאה? "אם אנחנו לא מתאימים, אולי הם יתאימו", כי אלו אנשים שאכפת לי

מהם ואני רוצה שיהיה להם טוב. אם היה אפשר גם וגם אז.. רק יותר אהבה. 

אז יש בעיות. אבל מה? בזוגיות רגילה אין בעיות? כל אחד והבעיות שלו.

נראה לי שטכנית, האנושות (המודרנית) נמצאת במקום הכי טוב לריבוי אהבות. מצד אחד טכנית, אפשר גם לחיות לבד ולהיות בסדר, אפשר לגדל ילדים לבד, אפשר לגדל ילדים של כמה הורים, וכו', מהצד השני, בגלל שאין צורך באנשים,אפשר לבחור לאהוב את מי שרוצים
וכמה שרוצים. בעצם בוחרים לגור בשבט ולא עושים את זה מתוך הכרח, אז תמיד בודקים ואפשר תמיד מחדש לבחור שנעים לנו יחד ובגלל זה נשארים, ולא נשארים כי חייבים, או קשה לבד.

אז נניח וחבר שלי היה אומר לי "יאללה, בסדר", תכלס, לא יודעת מה הצעד הראשון. אולי הצעד הראשון הוא להבין שאני יכולה להיות עצמי ליד האדם שאני הכי אוהבת ומעריכה. וזה גורם לי להתחבר אליו עוד יותר. ולהמשיך להיות יצור מיני וחופשי. לדעת שיש מישהו שאוהב אותי ולחוות חוויות שלא סותרות את האהבה שלי אליו גם עם אנשים אחרים, והוא יוכל להמשיך לחוות חוויות אם ירצה עם אנשים אחרים נוספים ולחזור אלי ולחוות חוויות. כרגע אני יודעת שיש לי את הקן שלי וטוב לי בו, אבל אני קצת מרגישה קשורה אליו וזה מפחיד אותי וגורם לי לחשוב על לברוח, או לפחד שאם אמעד לקצה לא אוכל חזור. אולי אם אדע שאני חופשיה לעשות מה שארצה, לא אשאר רק מתוך הפחד שלא אוכל לחזור, אלא אולי אבדוק את השטח ואחזור כי אני רוצה לחזור. גם כי נעים לי וגם כי ארצה שיהיה לו נעים. זה אגואיסטי, אבל זה פשוט מהרצון להרגיש מלאת חוויות ותחושות, כדי להרגיש שלמה עם ההחלטות שלי להשאר עם האדם שאני אוהבת ולספק אותו ולמלא אותו בחזרה בתחושות שהוא יבחר לחוות. 

כמובן שעדיין כל בחירה בפרטנר תהיה כפי שהיא הייתה קודם. לפי אופי, דרך חיים, ומשיכה (שהיא קשורה לאופי ודרך חיים). אם אני אתאהב במישהו אחר, אני לא יודעת, כל עוד אני לא מרגישה פתוחה באופן מלא לאופציה, קשה לומר.

גרתי בעבר בקומונות, דיברתי עם אנשים. לקח לי הרבה זמן להגיע לרעיונות האלו, אפילו שהם עלו מאנשים סביבי גם בעבר הרחוק. פעם הייתי מאוד נגד הנושא, כי נראה לי שאהבה עם אדם אחד היא מספיק מסובכת ולפגוע באנשים זה קל ומסוכן, גם בלי קשר למין. איכשהו היום, אני עסוקה בתהיה האם יש רק את הדרך הזו וכל דרך אחרת היא פוגענית. אומרים כל הזמן שזה מפרק, אבל האם לא פשוט החיים מפרקים? כי יש עוד המון סיבות לפירוק.

("איכשהו"... אולי זה קשור לעובדה שיש לי טבעת עם יהלום על האצבע כרגע.. ואני רוצה את מה שהיא מסמלת, כלומר מבחינתי היא מסמלת את הקשר ארוך התווך שלי עם ניר.. אבל האם היא מסמלת רק את זה? והאם אני שלמה עם כל מה שהיא מסמלת עבור כל מי שמסתכל עליה?).

טוב, עייפתי קצת מכתיבה. מקווה שגם אחרי שאקרא שוב בהזדמנות את מה שכתבתי עכשיו, לא ארגיש שכתבתי דברים שלא התכוונתי אליהם. אז באהבה. סוף פוסט.

אה כן, קצת קישורים שהגעתי דרכם לנושא הזה:

* חלק מתוך הרצאה של אור לי ברלב על ריבוי אהבות 

* הפסוט בפייבוק שלה, בו היא מתנסחת יפה בנושא.

* קצת התחלתי לקרוא את הספר the ethical slut שמדבר על הנושא.

חזרתי מקורס ויפאסנה.

עם הרבה תחושות. כרגע טובות, יתכן והן יעברו, יתכן ויתחזקו.

לא הייתה אפשרות לתעד את התחושות והמחשבות במהלך הקורס. כל כך הרבה תחושבות שרציתי לתעד, עכשיו כמובן אני יושבת וכותבת אחרי שסיימתי את כל עשרת הימים ולכן אהיה סוביקטיבית כשאנסה לסכם את כולם.

דבר ראשון שצריך לעשות כשחושבים להתחיל קורס ויפאסנה, חוץ מלמשול החוצה ציניות כלפי אנגלית במבטא הודי, הוא לדעת מה המטרה של הקורס.

כשאדם שומע את המילה מדיטציה, הוא חושב על רוגע.

קורס ויפאסנה לא מרגיע. הוא לא נועד להרגיע. הוא לא נועד להשכיח כעסים או כאבים.

ויפאסנה היא כלי חזק שמאפשר להבין לעומק, את העובדה שדברים כל הזמן משתנים.

מבחינה מדעית – הכל זה אטומים שזזים כל הזמן, יוצרים מולקולות מסוימות, שיוצרים חומר, גוף.

דברים נעימים שאנו מרגישים, יחלפו, דברים כואבים שאנו מרגישים, יחלפו. הכל יחלוף מתישהו.

בעצם המטרה של ויפאסנה, היא להרגיש על בשרך, שאם אתה מאוד סובל ממשהו, אז תבין שהתחושה הזו (בעיקר אם היא נפשית, היא מלווה בתחושות פיזיות) תחלוף.

כמו שילד נפל וקיבל מכה קטנה, הוא בוכה כל כך, כי הוא לא יודע שעוד מעט התחושה תחלוף. כך כמבוגרים, אולי לבעיות שלנו לוקח קצת יותר זמן לחלוף מאשר מכה קטנה, אבל חשבון לזכור שתחושות הרעות לא ירגישו כמו "סבל" שחייבים לברוח ממנו, אם נסתכל על התחושה באופן אוביקטיבי.

לדוגמה יטוש עקץ אותי בכתף, אני יכולה להמשיך לגרד עד מחר (מה שסביר להניח לא יעזור), אבל אני יכולה גם להתבונן בכתף, להרגיש את הצריבה של קצה העוקץ, את הדופק באזור, אני מרגישה שמגרד לי בכתף, אבל בעצם לא מגרד לי בכל הכתף, איפה הצריבה הזו נגמרת? הנה, כאן כבר לא מגרד... הנה, העוקץ כבר פחות טרי, זה פחות מגרד... וכך הלאה.

אותו הדבר עם תחושות נעימות, גם הן יסתיימו.

לדוגמה יש רוח עדינה שאני מרגישה בחלק מהגוף. אני מרגישה אותה וחושבת "יא, זה כל כך נעים, אני רוצה להתבונן רק בתחושה הזו, להתעלם מתחושבות לא נעימות שיש לי בגוף" ואז התחושה מתחילה להעלם, אבל אני כבר נקשרתי לתחושה, אני רוצה שהיא תמשך, אני חייבת אותה, היא התקווה היחידה שלי כשיש לי כל כך הרבה תחושות רעות, אני מתחילה להיות עצובה ולסבול כי התחושה הזו נגמרה.

כך שלמעשה, גם תחושות נעימות עלולות לגרום לסבל, אם אנו נקשרים ומפתחים בהם תלות.

לכן, יש להתיחס בתרגול הויפאסנה לכל התחושות בצורה אוביקטיבית. הן יעברו, הן אקראיות, או בשפת הפאלי – שפה הודית עתיקה שבה השתמשו כשפיתחו את השיטה, התחושובת האלו הן "אניצ'ה",

והפירוש של המילה ויפאסנה בפאלית, הוא "לראות את הדברים כפי שהם באמת".

אז קל להבין, קשה ליישם.

או אם אצטט את גוהנקה עצמו: "אני מסתכל על הכאב ואומר לו - אתה אניצ'ה אתה אניצ'ה, והוא לא מקשיב!"

לכן, קורס ויפאסנה הוא קשה, פיסית ומנטלית.

יש לקורס כללים נוקשים מאוד. לויפאסנה יצא שם של "מדיטציית שתיקה", וזה לא נכון, פשוט אחד הכללים כדי לשמור על התרגול הוא לא לדבר עם תלמידים אחרים, כאילו עוברים את הקורס לבד, אתה והמורה. עם המורה ושאר הצוות מותר לדבר, כמה שצריך.

בקשר לשאר האנשים, צריך להתנהג כאילו הם לא שם. (ולהמנע מלהפריע לאנשים, כמו שלא היית רוצה שיפריעו לך).

עוד דוגמה לכלל נוקשה אך בעל הגיון- אסור להשתמש שחומרים שמשנים את התחושות באופן מלכותי, זה סותר את כל הויפאסנה. אז אסור אלכוהול וסמים.

התרגול הראשון הוא חיזוק הריכוז ("סמאדי").

המשימה במשך 4 ימים היא להתרכז בתחושות שיוצרת הנשימה באזור האף. כל שאר התחושות בגוף לא משנות, צריך רק להרגיש את אזור האף ולא להגיב אליו.

לא להרגיע את הנשימה או לחזק אותה, רק להבין מה קורה כרגע באזור הזה של הגוף.

קוראים לשיטה הזו "אנהפאנה", זה נחשב סוג של מדיטציה, אבל מבחינתי זה היה רק תרגיל ריכוז.

היה משהו מאוד מתסכל בימים האלו. גם כי היו לי כאבים בברכיים, וגם כי עולות המון מחשבות בזמן שמנסים להתמקד רק במשהו אחד (תכלס, זה די משעמם, אבל עוזר).

נוצרו בי המון ספקות.  בכל יום בערב יש הקלטת שיחה בוידאו בה המורה בשם ס.נ גוהנקה מדבר על השיטה.

הרבה דברים נראו נכונים. אגב, הרבה מהדברים, שכפי שהוא בעצמו אומר, הם בינלאומיים, קיימים בהרבה דתות ותרבויות, למשל ביהדות.

מצד שני, במיוחד בחלק הזה של התרגול, היו בי ספקות.

אחד הספקות הגדולים היו שכל המטרה של כאב היא להפסיק פעולה לא טובה לגוף. אפילו גוהנקה אמר את זה בעצמו באחת משיחות הערב. אז למה להתבונן בכאב?

התשובה החלקית שסיפקתי לעצמי היא ההיגיון של הכאב. כמו כאב שרירים מספורט – הגוף אמנם כואב, אבל זו לא סיבה להפסיק את ההתעלמות. כך גם ישיבה זקופה למשך שעה לא תעשה לי שום דבר רע. הרבה מהכאבים שלנו הם פסיכולוגיים, ואכן אחרי כמה פעמים אחרי היום הרביעי, הרגשתי על עצמי כמה שכאב ברובו גדל אם חושבים שהוא נורא, וקטן כשחושבים עליו באופן רציונלי או כשחושבים על דברים נעימים.

עדיין היו ספקות ועדיין חשבתי ללכת.

עם זאת, פתאום עלו לי לראש נשים בהריון שאני מכירה. חשבתי על לידה. חשבתי שאולי כל אישה שעומדת ללדת צריכה לעבור את הקורס הזה. הרי אולי עכשיו כואבת לי קצת הברך ומתחשק לי לברוח מהקורס ובזה לפתור את הבעיה. אך בעולם החיצון לא מכל דבר אפשר לברוח. לידה – כאב שהגוף עצמו מיצר, לא מתוך בעיה חיצונית, לידה שמביאה דבר יפה ורצוי, נשמעתי לי כדבר איום ונורא. אני בטוחה שכשאהיה בסיטואציה כזו, סביר, שארצה למות. אם בזמן קורס ויפאסנה קצת כואב הגב ואני רוצה ללכת, אז בטח בלידה אצרח שיסיימו לי את החיים. קחו את התינוק ותהרגו אותי.

אז אם אני שוקלת בכלל ללדת, אני בטח יכולה לסיים קורס ויפאסנה.

אם אני שוקלת להזדקן, אני יכולה לסיים קורס ויפאסנה.

תמיד יש כאבים בחיים, אי אפשר לברוח מהם, זה בדיוק מה שויפאסנה מראה. הגלגל מסתובב.

*אגב, בגיל צעיר החלטתי שאני לא רוצה להיות אמא, כי יש הרבה קושי בדבר. אח"כ החלטתי שאני לא רוצה ללדת בשום אופן, רק לאמץ, שנים חשבתי על זה, רק בשנים האחרונות יצא לי לשקול רעיון של הריון ולידה.

אני מרגישה שברוב חיי נמנעתי מתחושות מתסכלות ומאמצים גדולים, אולי כי הרגשתי שגם כדי לעמוד במקום אני צריכה לרוץ, אז איך אוכל לשקול בכלל להקשות על עצמי יותר ולשאוף גבוה?

היום אני מרגישה אחרת. יחסית.

סוף היום הרביעי, התחילו לדבר על ויפאסנה.

ישנן 3 שעות ביום שבהן מתרגלים ויפאסנה בהן אסור לזוז, ובכל השאר מבקשים לזוז כמה שפחות. אני אגב, לא הצלחתי אפילו פעם אחת לגמרי לא לזוז שעה שלמה.

התרגיל הראשון – לעבור חלק חלק בגוף ולראות מה אנחנו מרגישים כרגע, בלי לזוז. אחרי כמה ימים לעבור על החלקים המקבילים ביחד (נניח יד ימין ויד שמאל ביחד). אחרי כמה ימים, ניתן להרגיש סוג של זרימה לאורך הגוף מבלי להתעכב על כל חלק.

בתרגול ויפאסנה הראשון עברנו על כל חלק, כל חלק שהוזכר פתאום הרגשתי. הרגשתי הכל, הרגשתי את חום הגוף, הרגשתי את הדופק כאילו הדם מנסה לברוח מהגוף, כל חלק שהוזכר הרגשתי מבלי לשכוח את החלקים הקודמים. עם הזמן הרגשתי את הדופק בכל הגוף, את כל הגוף חם, התווספה לזה סחרחורת נוראית, כאילו אני בכלל לא יושבת באולם, אלא על קרוסלה ומישהו מסובב מהר, חזק. גם אם פתחתי את העיניים, גם אם נשמתי עמוק, זה לא עבר. הרגשתי הכל. הרגשתי רע.

עלתה בי הסצינה מהארי פוטר 6, בה הארי משקה את דמבלדור, דמבלדור צועק כמה שרע לו והארי משקר לו "זו התרופה שתרפא אותך" וממשיך להשקות אותו, למרות שזה מה שגורם לו לסבל.

חשבתי – זה גורם לי לסבול, שיפסק!

בשיחת הערב המורה אמר שלבטח רוב התלמידים לא חשו בשום תחושה, זה בסדר, עם הזמן מחדדים את החושים. עלה בי כעס "מה פתאום אין תחושה?! יש יותר מידי תחושות".

אחד הדברים שעצבנו אותי במורה, הוא שהנחת הבסיס שלו הייתה שכל מי שלא נתקל בויפאסנה, מעולם לא התבונן בתחושות שלו.

בהתחלה נזכרתי במקרים בהם התבוננתי בתחושות. לדוגמה כאחת שסובלת מטיקים, התבוננתי מגיל צעיר בתחושות שלי, כדי להבין מתי הטיק הבא יגיע. זה כמובן כבר הביא אותי למסקנה שהגוף מגיב לרגשות. עוד הזדמנויות היו בזמן מחזור.

בפעמים האלו, הסתכלתי על התחושות, אך זה היה מתוך תחושת כעס כלפי התחושות. ולא מתוך התבוננות אובייקטיבית. אז אולי כן יש הבדל.

חשבתי שהגעתי לקורס כמו בהמלצה על ספר רב מכר. כל כך הרבה אנשים נהנים ממנו, המליצו עליו ואמרו שהוא השפיע על חייהם. המבוא היה די משעמם, הרגשתי שהוא לא בשבילי, אולי אני טובה מידי בשבילו, אולי הוא טוב מידי בשבילי. אולי אחרי המבוא יהיה יותר מתאים. ביום הראשון אחרי הויפאסנה חשבתי "עכשיו כשהתחלתי את הפרק הראשון, הוא לא לעיני רוחי."

החלטתי לתת הזדמנות נוספת.

חוץ מזה, אלו רק 10 ימים, שלאחריהן אף אחד לא יבדוק אם אני מתרגלת.

עדיף שאסיים את עשרת הימים האלו. אם אפסיק באמצע אצור אנטי כלפי השיטה, כבר היה עדיף שלא אגש לקורס, בהתחשב בזה שאני פה, עדיף שאסיים.

וזו הייתה החלטה נבונה!

עם הזמן נהיה יותר טוב. רוב הזמן הרגשתי שהקורס הזה קצת כמו טיפול שורש. כואב, מעלה דברים קשים, אך בעל מטרה טובה, בסוף יוצאים עם חיוך והקלה.

רוב הישיבות למדיטציה הרגישו כמו שטיפת כלים – לא הולכים עם רצון, אך בסוף יש תחושה שעשיתי משהו מועיל לעצמי.

ביום השישי כבר התגעגעתי כל כך לחבר שלי. למעשה, השתוקקתי לראות אותו. הרגשתי שאני חייבת לראות אותו, שזה עושה לי רע לא לראות אותו.

אז הרגשתי באמת למה השתוקקות היא אכן דבר שמוציא אותנו מאיזון חיובי.

החבר שלי מחכה לי, הוא אוהב אותי, אם משהו היה קורה היו מתקשרים אלי, עדיף שאתבונן בתחושת החוסר הזו, ואבין שזה יגמר, אני אפילו יודעת בדיוק מתי זה יגמר, למה לסבול? שום דבר לא בוער.

מה היה קורה אם היה נודע לי שהחבר שלי נפגע, נניח בחו"ל ומזג האויר לא מאפשר לי להגיע לשם.. מה אני אעשה? אלך ברגל? רצון להגיע אליו זה מעולה, אך השתוקקות נוטה לחוסר הגיון, לסבל כל כך כואב שמוציא אותנו מכל הגיון ותגרום לנו לסבל נוסף.

יש סצנה במועדון קרב, הסצינה בה שתי הדמויות המרכזיות מכינות סבון.

טיילר דירדן (בראד פיט) מנשק את היד של הדמות הראשית (אדוארד נורטון) ושופך עליו אבקה עם ריכוז מאוד גבוה, האבקה מאכלת לו את היד בכאב עצום. נורטון מתחיל לשנן תמונות מרגיעות ממדיטציה של דמיון מודרך (שמופיעה בתחילת הסרט כמדיטציה שמתאימה לחולי סרטן), וטיילר דירדן צועק עליו "אל תברח מהכאב", אם תרגיש את הכאב, תדע איך לטפל בו, עכשיו אתה רוצה משהו כדי לטפל בכאב, אתה רוצה מים? כן? אם תשפוך מים המצב יהיה רק יותר גרוע, כי שניהם חומרים בסיסיים, מה שאתה צריך זה חומצה.

וכך, בעצם, אם אנו מביטים בתחושות באופן אוביקטיבי, נדע איך לטפל בהן יותר בקלות.

[על כך גם עלה לי השיר של ג'וני קאש – הרט  ]

מתוך עשרת הימים שהייתי שם היו בערך 4 שעות שהרגישו לי באמת משמעותיות.

הרגשתי שאני לא נותנת את כל כולי בכלל. והייתי יכולה לוותר על יומיים בקלות (נניח יום אחד מהאנהפנה ויום מהויפאסנה).

יחסית לזרע שזרעתי, כך יהיו הפירות לאחר הקורס. ביחס להיכרות שלי עם עצמי, ליכולת הריכוז שלי והפחד מכאב, אני מרגישה שהזרע היה מוצלח. יתכן שבעתיד, אנסה לעבור קורס כזה שוב, ויהיה זרע חדש.

אני חושבת ששווה מאוד לתת לקורס ויפאסנה הזדמנות.

הוא מתאים לכל מי שסובל מחרדות. השיטה הזו מדברת בדיוק על המצבים הקיצוניים של הנפש ואפילו הגוף.

הוא מתאים למי שנוטה לכעוס ולחשוב כמה פוגעים בו, מוציא עצבים על אחרים.

הוא מתאים למי שמפחד מהמצב הנוכחי שלו ומשאיפה מתמדת לשינוי.

הוא מתאים למי שסובל מהתמכרויות.

ועוד..

ביום האחרון של הקורס, באופן די היפי, עובדים על מדייטציה מסוג שונה מאוד מהויפאסנה ומשננים למשך כמה דקות משפטים שאומרים "הלוואי ולכולם יהיה טוב, שלכולם יהיה שיוויון נפש, שכל יצור חי יחווה הרמוניה, אושר, הנאה... כל הדברים שאני מרגיש, שכולם יחוו".

באופן מפתיע, זה עובד. חדר מלא באנשים שמשננים מחשבות חיוביות, באמת מוציא אותך עם חיוך על הפנים.

והשעות הראשונות שדיבור, מלאות בשמחה!

אגב, אחרי עשרה ימים של התבוננות בתחושות, שתיקה וגעגוע לחבר שלי, הסקס נהדר.

בּהַאוַוטוּ סַאבַּא מַנְגַלַן 

אני יודעת שרק בפוסט הקודם כתבתי על היחסים הטובים שלי עם החבר שלי, שאנחנו כבר חצי שנה ביחד וחושבים על עתיד משותף וכו' וכו'.

אבל

כשחברה שלי מספרת לי שהיא שכבה עם מישהו שהייתי איתו, שהיה אחד האנשים היותר סקסיים וחייתיים שיצא לי להיות איתם, אין לי אלא ממש לקנא בה.

בהצלחה לשתינו במערכות היחסים החדשות / לא חדשות.