עוד יומן רשת ייחודי

המשך לשיחה על הצמחונות שלי עם שי.

שי אומר: אני אחסוך לך, לילדים מגיע חינוך

Songi:כשאני מסתכלת על מה שאני עושה ביום יום - מקדישה שנה מהחיים שלי בשביל לנסות לשנות את העולם. ומה יוצא? אני מקדישה שנה (תיכף שנתיים, אולי גם 3) מהחיים שלי ו...? איזה שינוי יהיה בביה"ס הזה? איזה שינוי אני עושה לילדים? יש הצלחות קטנות פה ושם. הן די משאירות אותי צפה ביום יום. כשאני מרגישה ששינוי מערכתי לא יהיה בביה"ס. אי פעם.

שי אומר:  שחר (היו"ר של העמותה) הרצה בסמינר מלש"שים האחרון ואמר נכון,בעמותת אלון לא משנים כלום, בקושי חיים של ילדים אנחנו משנים.

אבל הוא ציטט את חז"ל, שאמרו לא עלייך המלאכה לסיים, אבל אל לך להתבדל מהעשייה או שטות כלשהי. קיצר, זה שאנחנו לא מצליחים, לא אומר שמותר לנו להפסיק

[נערך]

במקור מהפוסט הזה*.

אני לא בטוחה אם יש לי תמונות חורף נוספות... אבדוק בהמשך. בנתיים תהנו מתמונות מירושלים המושלגת של שנה שעברה.

ונסיים בתמונה שלי מחכה לאוטובוס ומקווה שהאף שלי לא יקפא בזמן הזה:

כן, אני צמחונית  (כבר 8 חודשים ו-17 ימים), שזה לא הרבה, ולא מעט.  ואני שוקלת להפסיק.

אני כבר כמעט שנה צמחונית ועדיין ממש לא נגעלת מבשר.

אני רואה שלא משנה עד כמה אני לא אקנה בשר, אנשים יקנו רק יותר בשר מהכסף שלי. בקומונה שאני גרה בה, הבשריים אוכלים פעמיים ביום בשר! אוכלים כל כך הרבה בשר שזה מפחיד. וזה מגיע מהכסף שלי.

בבית כמה אכלתי? פעמיים בשבוע? לא הרבה יותר מזה.

יכול להיות שאני מעלה קצת את המודעות לצמחונות, כל פעם שחניך שואל אותי למה אני הזמנתי מנה צמחונית במרכז הלמידה, או כששואלים אותי אם אני אוכלת חזיר, אז אני מסבירה שאני בכלל צמחונית.

אבל באמת נמאס לי להתבסס על סויה בארוחות הצהריים! (*בסויה יש חומר שמונע ספיגה של הורמונים ולכן הרופאה אמרה לי לא להסתמך על סויה בתזונה שלי).

כלכלית? איך איך אני תורמת משהו לבעלי חיים? כל כך הרבה אנשים קונים בשר. אוף.

אותו הדבר בדיוק אני יודעת בקשר לכלים חד פעמיים. שאני גם משתמשת בהם עדיין, אבל משתדלת לצרוך פחות.

למה שזה לא יהיה אותו הדבר כמו שם? לא כמו כלים חד פעמיים, זה פוגע לי בתזונה!

כן, אני יודעת שאפשר לאכול עדשים ויש בזה כמעט את אותה כמות החלבון. אבל באמת....

אני בדילמה!

האם הגיע הזמן להיות ריאלים?

או שאני כן עושה שינוי כלשהו?

ישנם סוגים רבים של משפחות. מכאן, אינני מזדהה עם הבחירה בהצגת הקמפיין "שישי משפחתי זה אני" בשידורי הטלוויזיה.

באותה הפרסומת, לאלו המתקשים לזכור (או -שאינם צופים בטלוויזיה - יפה לכם), בפרסומת רואים זוג מבוגר מתישב לארוחה יפה בשקט כשהם שומעים את השכנים שלהם מארחים אורחים בהרבה שמחה, והם מסתכלים אחד על השני במבוכה.

עכשיו - מי אמר שהם לא משפחה?

הזוג הזה לא התישב ביחד לאכול? התארגן, התלבש יפה... גם הם יכולים להנות מארוחת השישי הזוגית הזו.

ואורחי השכנים? מישהו טען שהם הזמינו את המשפחה שלהם? אולי אלו חברים?

אז מה זו בעצם ארוחה משפחתית? ארוחה עם הרבה מוזמנים או ארוחה שבה כל בני הבית מתכנסים באופן חגיגי לארוחה שעבדו עליה קשה?

כשגרתי באופן קבוע בבית (אני מרגישה מבוגרת פתאום), לא הייתה ארוחה אחת (בוקר, צהריים וערב, לפעמים מדלגים על הצהריים-כי הגעתי הביתה רק בערב) שלא אכלנו ביחד. ביום שישי ושבת, בד"כ גם האוכל היה מושקע יותר.

היום, בערך אותו הדבר. אני בבית בכל סוף שבוע (מעט יוצאים מן הכלל) ואת כל הארוחות אנחנו אוכלות ביחד.

מדי פעם, חברים מזמינים אותנו להצטרף לארוחה מהשפחתית שלהם, וגם זה כיף מאוד.

למשפחת צור (החברים) יש ארוחות משפחתיות מאוד מהנות. בכלל, יש שם משפחה מאוד חמה, משני הצדדים.

בד"כ כשאנחנו באות לבקר, המשפחה מצד האם מגיעה. אין שם חוקים מסודרים - מי יושב, מי עומד, מי הולך באמצע הארוחה. אבל בד"כ כולם נמצאים שם, רק כי זה כיף להיות בחברת אותם האנשים. כולם במשפחה הזו נחמדים ותמיד תהיה שיחה מעניינת בשולחן, אם לא יותר מאחת.

בקומונה שלי אגב, אנחנו אוכלים כמעט כל יום ארוחה ביחד שאנחנו מבשלים (חוץ מארוחת הצהריים שלא מבשלים, במרכז הלימודי). אבל זה עדיין לא בדיוק מרגיש כמו משפחה.

בקומונה הקודמת לעומת זאת, כשסגרנו ימי שישי, לא הרשנו לעצמנו לא לאכול ארוחה חגיגית ביחד, עם קידוש. בסוף השנה כן היינו כמו משפחה (משפחה מאוד לא מתפקדת, אבל משפחה).

כאן אני מסכימה - לבלות ביחד בזמן הפנוי, לא רק בזמן לחץ של יומיום, גורם לך להרגיש משפחתי יותר.

(מי שימצא את מורן בתמונה יקבל פרס)

עם המשפחה הגדולה יותר שלי (אחיה של אמא שלי ומשפחתו) הרבה יותר קשה לקבוע זמן להפגש, הם רחוקים (ירושלים) והשיחה פשוט לא זזה, בד"כ זה מוביל לריבים.

אנחנו נפגשים בסביבות ה-4 פעמים בשנה.

קצת חסרה לי ההרגשה שאין לי משפחה עתידית לשמור איתה על קשר טוב. אבל כרגע, זה מרגיש מאוד מאולץ לבוא אליהם, גם כשגרתי בירושלים.

אני מקווה בעתיד, כשלי ולבן הדוד שלי יהיו משפחות משלנו, אולי כן להתאמץ קצת ולשמור על קשר, לפחות בחגים. אבל להפגש עם ההורים כל הזמן? מאוד לא נוח.

אגב, הקשר עם אמא שלי, מאוד קרוב. ואני חושבת שהוא משתפר - בעניין הדאגה האובססיבית. (מי אמר שתרופות לא עוזרות?).

בקיצור, משפחה זה לא רק אוכל, זה לא רק ימי שישי, זה לא רק דת וזה לא רק קשר דם.

אך מנוחה הדדית, עוזרת לגיבוש.