#1
אמנם אני בקושי זוכרת את זה. אבל נולדתי בתל אביב. אפילו מרכז תל אביב, "הצפון הישן" מה שמסתבר שחלק מהאנשים קוראים למקום הזה. מרחק הליכה מכיכר דיזנגוף, שם הרבה מתמונות הזיכרון הדוממות שלי תחת קטגוריית "בית" נכנסות. מצד שני, כנראה לא מספיק מרחק הליכה מרחוב בו היה גן שאמא שלי מאוד רצתה שאשתייך אליו, כל כך רצתה שהיא הגישה בג"צ בכדי שאהיה שם, והסכימו שאני רק אהיה בצהרונית שלהם. בתכלס, אין לי מושג מה הפסדתי, אולי זה קשור לעובדה שעזבתי את תל אביב בגיל 5.
תל אביב היא מקום נחמד לגדול בו. אני לא יודעת אם שם אבחר לגדל את ילדי, אבל מה שבטוח הוא שאני אוהבת את העיר, ובתל אביב יש מגוון מאוד גדול מהכל.
מהדירה הקטנה בתל אביב יש לי מעט זכרונות. בעיקר – איך נראתה התמונה שהיתה תלויה מול המיטה שלי, שהיה לנו חתול סיאמי רשע, שהיה חור בגדר בין הבתים, מאחורי עץ האיקליפטוס הגדול שדרכו היה אפשרי לעבור לשכנים ושעזרתי לאמא מדי פעם עם הכלים.
#2
בגיל 5, כיתה א' (אני מהקטנים) עברתי לשוהם. באותה התקופה איזור בבניה. היינו הראשונים בשכונה החדשה שם (השכונה השנייה שנבנתה שם אם אני לא טועה). גרנו בדירה שכורה עד שהבית הגדול והחדש שלנו יהיה בנוי. די חיבבתי את הדירה הזו, אין לי ממנה זכרונות רעים. אבל בעצם, גרתי שם בסביבות השלושה חודשים. למרות זאת, הספקנו לגדל כלבה קטנה, שבאמת אני לא יודעת מה עלה בגורלה.
#3
עברנו לבית הגדול בשוהם. דוגרי, בית ממש יפה. 3 קומות, רק שלנו. גינה לא מעובדת. הכל הרגיש גדול, יפה, מואר... אני עדיין חושבת שהבית הזה היה מאוד יפה והייתי גרה בו בכיף. אם הוא היה ממוקם בעיר אחרת.
בעלי חיים התחלפו שם... לא כמו גרביים, לא צריך להגזים. אבל ב5 שנים האלו, אם אני זוכרת נכון, היו לנו בסביבות ה4 חתולים, 3 כלבים וארנבת. לחלקם כמובן היו תקופות חפיפה (חתולים וכלבים חיים טוב ביחד מסתבר). לא יכלתי לדמיין את עצמי בלי בעלי חיים בגיל הזה.
שוהם הייתה מקום יפה. הכל בבניה, עדיין קצת טבע. נחשים, עקרבים ועכברים בכל מקום. זה היה כיף לחשוב שאני ילדת טבע. כל כך אהבתי להסתובב באזורים החצי מעובדים, לחלום על מאבקים סביבתיים (אז לא קראתי לזה ככה, אז פשוט דמיינתי איך אני משכנעת את הקבלנים לא לבנות את הבתים, איך אני הורסת להם את התכנון... כבר אז היו לי חלומות).
החורף היה מדהים, השקיעות היו יפות.
האנשים היו חרא.
כל כך סבלתי בשנים האלו! הייתי הילדה הכי דחויה שאפשר לדמיין. הייתה לי חברה וחצי בערך.
אני לא יודעת אם המצב היה נורא כמו שהרגשתי שהוא, אבל מבחינתי, הוא היה נוראי. בגיל 8 כבר היו לי חלומות שאונסים וצולבים אותי בחדר שלי.
פעם אחת ריססו על הגדר בבית שלי (שהייתה עשויה מאבנים גדולות, כמו טרסה) "זה הבית של שירי הכלבה". אני לא חושבת שהצלחנו להוריד את זה אף פעם.
כל יום הלכתי מכות. בלימודים התדרדרתי עד אפס, או אולי מינוס, היה מאוד מאוד מאוד קשה להשלים את החומר בהמשך הלימודים.
#4
1999-2000, כיתה ו'. עברתי לגבעתיים. אחרי חיפושים רבים ונשנים אחרי דירה מתאימה, אזור מתאים.. עברנו למקום השקט הזה בשם גבעתיים.
באמת היה נחמד. בשנה הראשונה היה קשה להסתגל. לא הרגשתי הבדל עצום בין שוהם לבין גבעתיים. אפילו שהייתה לי שכנה מאוד נחמדה, שהייתה בשכבה שלי ועד היום אנחנו חברות. אולי אפילו אפשר לקרוא לזה חברות הכי טובות. איתה עברתי לכל מני מקומות, אציין אותם בהמשך.
אז השנה-שנתיים הראשונות היו רגילות. הלימודים היו לא כל כך משהו, כי כולם שם מאוד מתקדמים ואני לקוית למידה שלא ניסתה אפילו ללמוד עד כיתה ה'.
בכיתה ח' הצטרפתי לתנועת נוער כל כך קטנה, שהיא בכלל לא תנועה אלא ארגון נוער. זה היה המקום המושלם בשבילי. הוא העלה לי את כל הדברים הטובים בי. אם זה ביטחון עצמי, קשרים חברתיים תקינים (חלק מהם היו תקינים), מודעות חברתית גבוהה יותר ועוד המון המון דברים. אני עדיין מאוהבת בתנועה הזו, אפילו שהיא מתה וקמה מחדש בתור ארגון שאני פחות מחבבת.
שם פגשתי מישהו שהיום תמצאו אותו פה ושם בבלוג בתור "האקס". ההסטוריה איתו מאוד מסובכת.
עברתי לתיכון ביפו, אפילו שהמשכתי לגור בגבעתיים וכך ששוב הייתי טיפה תל אביבית אבל בעיקר מגבעתיים.
את התנועה ואת התיכון עברתי עם אותה החברה. היה כיף.
#5
אחרי התיכון התחלתי את שנת השירות שלי בירושלים. מדי פעם קראתי למקום הזה "בית" ומדי פעם "קומונה". הרגשתי שם בבית רוב הזמן.
בשכונה בעייתית מבחינה פוליטית (גילה – אחרי הקו הירוק), וגם מאוד בעייתית מבחינה חברתית. היה לי כיף לגור עם עוד 10 אנשים (בשלב מסוים עוד 9). היה לי כיף לעבוד עם ילדים שצריכים אותי. השנה הזו הייתה קשה, אבל נתנה לי טעם של עוד.
6#
מיד אחרי השנה הזו, עברתי לשירות לאומי שלי באותה העמותה, בעיר נתניה. דרום נתניה –קרית נורדאו.
כשגרתי בירושלים, הרגשתי קצת ירושלמית. אהבתי לבלות בעיר, אהבתי להסתכל על הנוף, אהבתי את הרעיון שאני גרה שם. בנתניה.. הרגשתי שהכל נורא זמני. כמעט ולא הלכתי לשום מקום. מזל שלמדתי שם נהיגה, כי אחרת אני לא הייתי רואה יותר מנתניה מאשר המסלול לבית הספר מהדירה והמסלול מהדירה לתחנה המרכזית ולסופרמרקט הקבוע. נתניה הייתה לי משעממת.
אני יודעת שלא מיציתי אותה. לא הייתי בכלל בטיילת כל הזמן שם ולא הייתי בחוף פולג, אפילו שגרתי במרחק הליכה ממנו. פשוט לא עניין אותי.
השנה הייתה בעייתית. יותר מחצי מהזכרונות שלי משם הם לא טובים.
7#
תוך כדי השירות בנתניה, אמא עברה לפתח תקוה. קנינו שתי דירות, והתכוונו לעבור לדירה הקטנה והשווה פחות קודם (כי היא התפנתה קודם) עד שהשיפוצים בדירה הגדולה יותר יגמרו ואז נעבור אליה. איך שהזמן רץ... עברה שנה שלמה והתוכניות רק עכשיו (לפי כמה ימים!) נגמרו להכתב. השיפוצים אולי יגמרו בסביבות דצמבר, במקרה הטוב. וגם אז לא יהיה לי חדר משלי.
כן. כבר שנה שאין לי חדר משלי. ויותר גרוע מזה – אני גרה בבית בלי דלתות.
אבל אני כן מרגישה טוב פה רוב הזמן.
כן, מלוכלך מאוד כי אין חשק להשקיע במקום שאני נמצאת בו יומיים בשבוע, והשכונה קצת אלימה. אבל יפה פה. כל הבתים נמוכים וחמודים. האנשים חמים (גם אם לא בצורה שהייתי רוצה). בתור משהו זמני, זה לא הכי גרוע שאפשר. אפילו נחמד. אם היה פה מסודר יותר, הייתי אומרת שזה כמו לגור בצימר.
#8
שוב המשכתי את השירות הלאומי שלי בשנה נוספת (כן, שנה שלישית). שוב בירושלים, הפעם הקטמונים, שזו שכונה שהרבה יותר קרובה לכל מקום. ולכן הרבה יותר קל להרגיש ירושלמית. אני אפילו קצת קשורה למאבקים שקשורים לעיר. בקרוב אהיה קשורה עוד יותר, אבל רק מהסיבה שאני קשורה לחברה להגנת הטבע אני קשורה לכל הסיפור עם חצר סרגי.
אני מאוד קשורה לקהילות. אולי כי אני עוסקת בגינות קהילתיות.
אני לא מרגישה ירושלמית. ואני גם לא רוצה להרגיש ירושלמית. אבל אני נהנת לגור שם ולהיות פעילה בעיר.
בטח בשנה הבאה אמשיך לגור בפתח תקוה. אולי בבית משלי, לא עם אמא. עם שותפים.
אתחיל להשקיע בלימודים ועבודה.
נדבר בשנה הבאה.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
(זו תמונת "לפני" אמיתית!)
