יורד גשם עכשיו, ואני בגבעתיים. אלו שני דברים, שלא קשורים אחד לשני. אני בגבעתיים, כי אמא שלי שומרת על הכלבים של חברים (יש להם 3 כלבים ו-3 חתולים וגם מאכילים את החתולים בחצר, החברים נסעו לחו"ל לשבועיים). יורד גשם, כי הגיע החורף.
אני לא בטוחה אם אני מוכנה לחורף, לוותר על החמימות הטבעית. לא רק שאני "נכה" ומרותקת למשקפיים שלי, עכשיו גם להיות מרותקת למטריה? מעיל? מגפיים? מליון גרביים רטובים, שצריך להליף כל כמה שעות, כדי שלא יהיו פטריות...
כן, אין את העיגולים המסריחים מתחת לבית השכי, אבל חוץ מזה אני לא מוצאת הרבה יתרונות בחורף.
חורף הוא יפה, אם אין לך חברים, או עבודה להגיע אליה.
אל תבינו אותי לא נכון, אני לא עד כדי כך מפחדת מטיפות מיים בשיער, אפילו גרתי בשנה שעברה בגילה, אתם יודעים מה היה מזג האוויר הכללי שם! (שלג, לכל מי שלא מכיר את גילה). אך עדיין, אני לא מרגישה מוכנה כרגע לפתיחת בגדי החורף שלי, למטריות ביד, למגפיים ולא קרוקס.
שינויים בקיצור, דברים שיש לי עכשיו בכמויות. עוד לא הספקתי להתרגל לאחד כבר יש לי אחר, והקודם נגמר ועוד משהו מתחיל במקביל או לא במקביל.
כך גבעתיים. לא, גבעתיים לא משתנה כל כך, וזה אולי מה שיפה בה בשבילי עכשיו. אולי איזו חנות בשיפוצים, אבל את הרחובות אני מזהה. את הרחוב הזה, מהזווית הזו, עם הגשם והאור מהפנס, אני מכירה. את האנשים ברחוב אני מכירה (ולפעמים הייתי מעדיפה שלא). הכל מוכר, כל כך מוכר שזה מרגיש משונה. כבר "התרגלתי" לשינויים, "התרגלתי" שהדברים לא מוכרים לי -
הבית שאני ישנה בו בסופי שבוע, הבית שאני ישנה בו באמצע השבוע, שום דבר לא במקום ששמתי אותו בפעם האחרונה שהייתי שם. האנשים במהלך השבוע, אני לא מכירה אותם באמת. הילדים לא אותם הילדים וכל פעם צריך לנסות להכיר עוד ועוד ויש כל כך הרבה ילדים, קשה להאמין.
מישהו בא, מישהו הולך...
וגבעתיים, פתאום אני חוזרת אליה לשני סופי שבוע ברצף. וזה הבית של חברה שלי. הייתי פה המון פעמים, היו תקופות שכל יום הייתי פה. גם הבית הזה מוכר, עד כמה שהוא לא שלי.
גבעתיים, היא מוכרת, אבל היא לא שלי.
הלכתי היום לקוסמטיקאית שהלכתי אליה כבר כמה פעמים פה, ואמרתי לה שעברתי דירה.
המוכר בחנות אחרת אמר לי "יש לך כלב או חתול? אני כל הזמן רואה אותך עם שיערות על החולצה".
אבל אני כבר לא מפה בכלל.
והנה, החורף מגיע.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
)