עוד יומן רשת ייחודי

And especially people
Who care about strangers
Who say they care about social injustice
Do you only
Care about the bleeding crowd
How about a needing friend?
I need a friend

עברו עלי כמה ימים רעים. נפשית ופיזית. לפני קצת יותר משנה, פרסמתי את השיר "כמה קל ללעוג" בבלוג (שמופיע בפוסט הזה בגרסה המקורית שלו). לצערי, אני עדיין מרגישה הרבה הזדהות עם השיר הזה.

האם לפנטז בהקיץ על אלימות כלפי חברי קומונה, זה דבר הגיוני?

ביום חמישי בבוקר, ישבתי על המדרגות בקומונה כשדורי אכל ארוחת בוקר, וכל פעם שהמבט שלי הופנה לכיוונו, לא הצלחתי שלא לדמיין את עצמי חובטת בו באמצעים אחרים. בועטת בו, קורעת את הרגליים של השולחן ומעיפה אותן לכיוון הראש שלו. הרגשתי רע לגבי זה, אז הלכתי משם.

הנה כמה מקרים

ביום שלישי בערב וברביעי הרגשתי נורא. מצוננת..

הכנתי משהו במטבח והרגשתי צורך עז בחיבוק. שחר היה במטבח באותו הזמן, קראתי לו ופרסתי את הידיים לצדדים ().

שחר שאל "מה?"

עניתי לו "נו שחר..." בקול מתפנק.

הוא ענה שוב בקול עדיש כרגיל "אני לא אוהב להתחבק",

אמרתי לו "בכל זאת", אז הוא הפנה את היד שלו לכיווני וחיבקתי אותו חצי חיבוק, בצורה כזו שהכתף שלו נתקעה לי בצלעות.

הוא שאל "יותר טוב?" אז אמרתי שקצת ועליתי למעלה (הבנתי שלא פניתי לאדם הנכון). למעלה במרפסת ראיתי את אסיה מתחת לשמיכה. גם אליה פניתי עם זרועות מתוחות והיא רק חייכה אלי, חיוך של "מה אני יכולה לעשות?" וחיבקתי אותה דרך השמיכה. לא מספק.

ירדתי למטה בחזרה וטלי עברה בדיוק במסדרון, חיבקתי אותה והיא חיבקה אותי. לחיבוק הזה היה את הפוטנציאל הגבוה ביותר לסיפוק מתוך כל החיבוקים הקודמים, אבל הוא היה קצר מידי.

יש לציין בהקשר לסיפור, שיום קודם איתמר ראה את אסיה ונתן לה חיבוק ואמר "את נראת כאילו את ממש, ממש נזקקת לחיבוק".

כן, אני קצת מקנא (ואני יודעת שאני לא חיבקתי אותה באותו היום, למרות שכן הייתי לידה, לא שמתי לב בשניות האלו).

אני מקנא בכך שיש אנשים בקומונה שהצליחו לקרוא את הרגשות והצרכים שלהם מבלי שידברו ואני צעקתי "חיבוק!!" ולא קיבלתי אחד נורמלי.

ביום רביעי בערב הרגשתי נורא, כפי שתארתי קודם.  הלכתי לישון בסביבות 9 בערב. מתישהו התעוררתי למשמע התלהבות בפינת האוכל, חשבתי שזו בטח ארוחת הערב, שמעתי אותם מדברים בהתלהבות על הפיטריות (שדורי ושחר התלהבו שזה יהיה האוכל הצמחוני הטוב של השבוע) ורציתי לבקש שישאירו לי.

אז קמתי מהמיטה, יצאתי מהחדר וראיתי שרק דורי, שחר וטלי אוכלים. שאלתי מה הם אוכלים והם פנו בשאלה "מה זה נראה לך?" וכך נוצר דיון פינג-פונג מתסכל שהופסק מתישהו.

בשלב מסויים דורי ושחר התחילו להתלהב מכך שאפשר לקנות כל מני דברים כמו פיטריות פורטבלו וכו'.

שאלתי אותם למה צריך תקציב צמחוני חוץ מטופו? הרי תפריט צמחוני הוא פשוט כל דבר חוץ מבשר וגם קרניבורים אוכלים דברים שהם לא בשר.

אם כבר הולכים על תקציב מיוחד לצמחונים, למה לא להתפנק על משהו בריא, כי זה מה שחסר לנו, כמו אגוזים למשל.

דורי ענה לי "מה יש לך מאגוזים? תקני לעצמך אגוזים".

למה שלא הקומונה תקנה לי את האגוזים?

*כל הזמן עלה לי בראש שאני רוצה להגיד לדורי "מיילא שחר, אבל אתה? רק משחק את עצמך קומוניסט, רק חושב איך אתה משיג את האוכל היוקרטי, כאילו מראה לאוכלי הבשר שגם אנחנו יכולים לאכול אוכל יקר, מה קרה ל-כל אחד לפי צרכיו? מאיפה החמדנות הזו? אתה חושב שכסף גדל על העצים? אולי הוא באמת גדל ככה בהוד השרון, אבל אני לא ראיתי אף עץ כזה במקומות שאני גרתי בהם"*.

השיחה הזו התנהלה, כשלי היה קול צרוד כמו של עורב. עם קושי לדבר הוספתי : למה שלא נקנה אגוזים לעצמנו? הם המקור היחידי שלנו לאומגה 3.

דורי התחיל לפהק בדרמטיות, שחר וטלי התחילו לצחוק, ואני הוספתי "מה? אומגה 3 זה ממש חשוב". בנקודה הזו שלושתם התפקעו מצחוק. לא יכלתי לעמוד בזה, כמעט בכיתי מכמות הזלזול הנוראית שהלכה שם מהדברים שאמרתי, הלכתי לחדר ובכיתי בקול. הרטבתי את הרכית וייבבתי עד שהרגשתי שזה מספיק.

אז חזרתי למטבח כי נזכרתי שאני צריכה לשאור את דורי שאלה טכנית והם עדיין גיחחו, וכשהסתובבתי, שחר ברוב חוצפתו, ניגב את העיניים מרוב צחוק ואמר לי "שירי, ממש הצחקת אותי עכשיו". הבטתי עליו כאילו הוא אמר את הדבר הכי גועלי ששמעתי בחיי ואמרתי לו "אני שמחה שאני מצחיקה אותך". כשפניתי חזרה לחדר, הם המשיכו לצחוק, לא יכלתי לסבול את זה, רציתי לגרום להם לסבל פיזי שדומה לסבל הנפשי שהם גרמו לי באותו הרגע, כמעט התפוצצתי, לקחתי את שקית הלחם שהייתה על השולחן והטחתי אותה לכיון שחר והלכתי.

שמעתי אותם ממשיכים לצחוק, אפילו חזק יותר ופשוט הסתגרתי בחדר, שוב בוכה.

הרגשתי חולה ופגועה. מה שיכלתי לחשוב עליו הוא "אני רוצה הביתה!, לאמא! למה אף אחד מהם לא בא ומתנצל בפני?! למה הם לא שמים לב שהם פגעו בי?".

אח"כ חשבתי, כמה המצב הזה נוראי. שאין לי כמעט אף אחד, חוץ מאמא שלי, שאני יכולה באמת לסמוך עליו שיעזור לי ויפנק אותי כשאני במצב כזה, בלי לחשוב פעמיים.

אף אחד שאני יודעת בוודאות שינשק אותי על המצח, שיחבק אותי סתם ככה כשאני חולה. שיפנק אותי כשאני במצב רע.

קשה לי באופן מיידי לחשוב על אנשים שיכולים לעשות לי טוב.

ביום שלישי הכנתי חמין שלא הצליח מאוד, ובישלתי אותו בשנית. הוא נראה כמו גוש חרא, אבל נו, ככה חמין נראה, ואין בן אדם שלא צחק עליו. שחר אפילו הגיע לרמת טמטום עליונה עם החמין הזה; אחרי שהכנסתי את החמין למדף התחתון של המקרר, שחר גם עבר ליד המקרר ואחר כך קרא לאדם "תראה משהו מצחיק!", לאדם לא היה כוח לקום ולראות ואחרי הנדנוד השישי מצד שחר הלכתי לבדוק על מה הוא מדבר וראיתי את הסיר במדף העליון, חוסם את כל המקום.

ביום חמישי בבוקר, אמא שלי באה לאסוף אותי. כשהיא נמצאת בחדר, אני, דורי ועומרי העברנו ישיבה קצרה.

*על נושא שהצלחנו לדחות 3 ימים, מהסיבה הפשוטה שלקבוע ישיבה נראה כך:

מתי אתה פנוי לישיבה בנושא ההדרכה?

עזבי אותי.

אני ארזתי את החמין בשקית אטומה, בכדי להביא אותו הביתה והנחתי את השקית בפינה במטבח, איפה שהתקיימה הישיבה. דורי החליט שהחמין שלי הוא זבל. לא, הוא לא חשב שזה זבל, הוא החליט שזה זבל.

הוא אמר "החמין הזה מגעיל, תעיפי אותו מפה" וכשסירבתי הוא הניח אותו ליד הדלת (איפה ששמים את הזבל), אמרתי לו שזה מגעיל ושישים אותו על השולחן, אז הוא העביר את השקית לרצפה ליד השירותים. אני לקחתי את השקית והעברתי אותה לשולחן מאחורינו. עומרי בזמן הזה רק עודד אותו באמירות שהחמין באמת מגעיל ובלה בלה בלה. אחרי הישיבה ראיתי שהחמין שוב על הרצפה.

על כל פנים. מזמן לא הרגשתי בודדה כמו בימים האחרונים.

עכשיו אני בבית, ואמא שלי באמת מפנקת אותי ואני מרגישה הרבה יותר טוב (נפשית).