איפה להתחיל?
אני חושבת שהכל התחיל בכיתה א', בשוהם. בעצם, זה התחיל בכיתה ח'. התחלתי לפתח מודעות חברתית כשהצטרפתי לתנועה (נו, ארגון, מה זה משנה?), נוער לנוער. הייתה לי מודעות חברתית גם קודם, אבל לא הייתה לי יותר מידי חשיבה ביקורתית עליה, בשנה הזו היא התחילה להתגבר בצורה מהירה מאוד, כן, יחי תקופת העתודאיות, מצד אחד תמימות נוראית על הפוליטקה הפנימית של התנועה, מצד שני העצמת מודעות עצמית וסביבתית בצורה אדירה.
על כל פנים, אני, שבאה מבית שמאלני, חילוני, בורגני מינוס אפשר לומר, התחלתי לפתח את השמאלנות שלי עד לשמאל רדיקאלי (קיצוני), ומעט ירדתי ממנו כששמתי לב לאטימות/חוסר התפשרות הלא נעימה מהצד הקיצוני (מה לעשות, אני לא אוהבת קיצונויות) של השמאל וירדתי מעט לעם, אך עדיין יש לי דעות חריפות בקשר להרבה נושאים במדינה (אף על פי שאני נוטה לחשוב שקל לשכנע אותי).
כך עברו השנים, כשבכיתה י' כבר ידעתי "אני הולכת לעשות שירות לאומי".
הצטרפתי לעמותת אלון בידיעה שהיא מכילה מסלול של ש"ל שלא שמעתי עליו קודם, ראיתי שלא רק שיש המשכיות משנת השירות, אלא שאני יכולה להמשיך את העבודה החברתית בקומונה נוספת. חשבתי לפני כן שהעבודות שנותנים לש"ל הן בד"כ לנהל את קופת החולים ודברים משרדיים שלא לטעמי.
עם הזמן, אחרי שחתמתי כבר על הנח"ל (חייבים לחתום על הנח"ל כדי להצטרף לעמותה אם עוד אין פתור), חשבתי שנח"ל הוא אחלה שירות צבאי, שיכול להיות ממש נחמד להיות בו, שממשיכים עם הקומונה. ומהצד השני, חשבתי כל הזמן על כמה שאולי כל הדיבורים על היציאה מהצבא הם דיבורים קיצוניים, ילדותיים אולי, ושאם אני הולכת בצורה עיוורת אחרי האידיאולוגיה שהייתה לי פעם.
אבל היום, אני עדיין זוכרת, ונזכרת באידיאולוגיה שהייתה לי פעם והיא מתווספת לשאר הבעיות הטכניות שהצבא כולל בו. ככל שאני מכירה יותר אנשים בצבא, אני מבינה כמה לא כיף שם. כן, כמובן שאני גם מכירה אנשים שנהינים בטירוף (*שיעול*שני*שיעול*זה-קייטנה-ולא-צבא*שיעול*), אבל כל מי שהוא לא בשירות אולי הכי טוב שצה"ל יכול להציע, נחשפים לתנאים לא נעימים, אנשים לא נעימים.. ובעמותה, יש עונשים אפילו בפרק המשימה שפוגעים כל כך הרבה בעבודה ובילדים.. בשביל מה בכלל להתחיל עם זה?
אז כאן, כשיש לי את האידיאולוגיה האנטי-מליטריסטית או לפחות אנטי-כיבוש שהייתה לי מקודם כנקודת מוצא, ואת האנשים שאני מכירה שמספרים לי כמה רע להם בצבא, ואת הסיפורים על התעללות בנשים (ובכלל על כמה שלא צריך להיות גיוס חובה לנשים עם כל התפקידים הטיפשיים שנותנים להן), חוסר בכבוד האדם שנותנים שם לחיילים, הדעות שלי לגבי חופש הביטוי וחופש הבחירה שמתנגשות שם ביחד עם חובת הגיוס..
כאן אני נזכרת מחדש בכל הדברים שאני לא אוהבת בצבא ונזכרת, מזוית ראיה בוגרת יותר (אני חושבת), או לפחות - קרובה יותר לגיוס ודחופה יותר, למה אני לא רוצה להתגיס.
*חשוב לציין, שהרבה מאוד, אם לא הרוב הגדול של בוגרי נוער לנוער כן התגיסו. זוהי לא עד כדי כך תנועה שמעודדת לשמאל קיצוני.
זה היה הרקע הפוליטי, ללמה אני רוצה לצאת מהצבא.
עכשיו, היום, כשהמצב דחוף יותר ולוחצים עלי להחליט ולדעת בדיוק לאן אני רוצה ללכת בשנה הבאה (נח"ל או קומונת ש"ל), חשבתי על דרכים מהירות לצאת מצבא ושוב דיון מאוד מעמיק עם עצמי על למה בעצם אני כל כך רוצה לצאת (וכאן אתם פשוט יכולים לחזור לפסקאות הקודמות) ועוד יותר חשוב אולי, איך אני רוצה לצאת.
הדרך הפשוטה ביותר, והמהירה ביותר לצאת היא על דת.
מכיוון שאף פעם לא באמת הצלחתי לשכנע את אמא שלי, שהצבא זה רע ואני לא צריכה להיות שם, הבנתי שאת התמיכה שלה אני לא אקבל. זאת בנוסף לעובדה שאני לא שחקנית טובה כל כך ומה שאני יודעת על קב"ן זה שצריך לשחק את עצמך משוגע, מדבר עם נמלים וכולי.. אז הפנתי את עצמי לחשיבה על יציאה על דת. בדקתי איך יוצאים וכן, זו באמת דרך מאוד נוחה.
עד שבדקתי את הדברים ודיברתי עם אמא שלי ברצינות רבה על למה אני רוצה לצאת, ועם כל מני נימוקים, ומהנימוק האחרון היא השתכנעה (היא אמרה לי את זה רק יום אחרי).
מאז היא לוחצת עלי לצאת על קב"ן ולא על דת.
היא אומרת , שאם את הקב"ן אני אוכל לשכנע שאני לא מתאימה, גם אותה זה ישכנע.
לעומת דת, שזהו שקר, והיא כמובן נגד שקרים.
סיפרתי את הנימוק שלי גם להדס והיא אמרה שזהו באמת נימוק טוב.
בכמה מילים, הנימוק שלי הוא כזה:
אני מפחדת ממה שיקרה לי בצבא. גם כשאני שמה בצד את האידיאולוגיה שלי, שגם היא כמובן חלק מהלחץ שיכול לפול אלי, שאני לא ארגיש בכלל שלמה עם מה שאני הולכת לעבור בצבא. אני מפחדת מעצמי והמתגובות השליליות שאני יכולה לגרום לעצמי ולאחרים.
אולי כשאני יושבת סתם כך, אני לא נראת כמו בן אדם אלים, אבל כשאני נמצאת במצבי לחץ, אני נוטה לאלימות פיסית כלפי אחרים ואפילו כלפי עצמי. כל פעם שאני נמצאת במצב של לחץ או דיכוי, אני אוטמת את עצמי מצד אחד, ומצד שני נהית אלימה. זה קרה לי ב"ארץ הצבי" למשל, ביה"ס שבו לימדתי בתחילת שנת השירות שלי, שם עברתי תהליך דיכוי מאוד מהיר, אם זה מההטרדות המיניות מצד התלמידים (מ-ז' עד י"ב), העלבונות מצד כל הסובבים אותי וכו', נהייתי אטומה כל כך ואלימה שהתחלתי מנקודה מסוימת ממש "לחיות" על כדורי הרגעה, שאגב, לא עד כדי כך עוזרים לי (כן, אני ממשיכה עם עכשיו לקחת אותם כל יום) הטיקים אגב, ממשיכים בקצב.
יצא לי ממש להרביץ לילדים שלימדתי, כל כך כעסתי על עצמי, אבל עדיין עשיתי את זה יותר מפעם אחת. גם במעדונית, שם יש ילדים צעירים יותר, המקום שבו פעם הרגשתי שאני נרגעת בו, יצא לי למשוך בכוח רב ילדה שקצת הציקה לי, כל כך כעסתי על עצמי, אני כל כך לא רוצה שהם יראו ויפגעו מהצד הזה שבי.
אם יחפשו טוב בתיק האישי שלי, אפשר למצוא אזהרה על פתיחת תיק במשטרה על מקרה אלימות שהיה לי עם האקס שלי. זה היה סיפור ארוך מאוד, שכלל השפלות רבות מצידו ומצידי. האלימות הזו, לא קשורה רק לעבודה. בתקופה מסוימת, בגיל 15 פחות או יותר, גם הכאבתי לעצמי כדי לנסות ולשכוח כאבים נפשיים אחרים, קשה לי לומר אם זה עבד או לא.
אני מאמינה שהחלק הזה באופי שלי התחיל כשגרתי בשוהם, שם הייתי בסביבה מאוד אלימה, עם דיכוי מפה ועד הודעה חדשה, הייתי מושפלת שם כל יום במשך 5 שנים, מתנהגת כמו חיית בר, בורחת באופן פיסי או תוקפת, גם באופן פיסי, כל אחד שניסה להציק לי, להעליב אותי או לפגוע בי. שוב, אני מדגישה, במשך כל הילדות שלי, מכיתה א' (גיל 5) עד ה', הייתי תחת השפלה תמידית מכל סביבה שהיא לא הבית שלי, המשפחה, שמאוד אוהבת.
בכיתה ו', כשעברתי לסביבה אחרת, רגועה יותר, אנשים לא ידעו איך לבלוע אותי, הילדים בכיתה לא הבינו למה אני אלימה כל כך, למה אני פועלת באמצעים פיסיים לפתור על דבר, למה יש לי אגרופים קמוצים ומבט של רצח בעיניים, גם אני לא ידעתי איך להתנהג אחרת, לקח לי לפחות שנה ללמוד איך להתנהג אחרת, "כמו בן אדם", נעימת הליכות באופן שוטף.
השנים עברו, גם ההעצמה מתנועת הנוער מאוד עזרה לי להתפתח וללמוד להרים את גב, לדבר ולא רק לשתוק ולברוח כשרע לי, בנוסף לכל שאר היתרונות של תנועת נוער.
אך אני עדיין חוזרת לתקופה האלימה שלי כשאני במצבים דומים.
מבית הספר שלמדתי בו בשוהם, מבית הספר שעבדתי בו, מכל אלו ידעתי שאני צריכה לעזוב, והצלחתי לצאת כשהיה לי רע במיוחד, אבל אני יודעת שמהצבא, לא אוכל סתם כך לצאת, וכשיהיה לי רע, אני עוד עלולה למצוא מהר מאוד את הצדדים האלימים שבי.
נשק, זה לא נשמע לי כמו רעיון טוב. ואפילו בלי נשק, כל מצב שבו אני עלולה להשתגע, לשרוט את עצמי ואנשים אחרים, לתקוף.. אני כל כך מתנגדת לזה, ועם זאת, כל כך מפחדת שזה יכול לקרות לי!
אני לא חושבת שאני צריכה להיות בצה"ל.
עכשיו, ביום שלישי הבא יש לי תור לפסיכיאטר, נראה מה הוא יגיד.
תגובות?
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
