עוד יומן רשת ייחודי

בימים האחרונים, אחרי שקראתי פוסט אקראי בבלוג של דוגי, חזר אלי רעיון שעלה לי מזמן, ועכשיו נראה לי ריאלי: לעצב, אולי לאייר, אלבום מוסיקה (דיסק + שירון) של שירים שבחרו בוגרים של תנועת הנוער שהייתי בה (נוער לנוער) לכבוד הטקס בו הם נפרדים מהתנועה ("מעגל בוגרים").

הטקס הזה בעבור חלק גדול מהאנשים, היה מאוד משמעותי. זו פרדה ממסגת מאוד אינטנסיבית שאותם בני נוער בחרו לקחת בה חלק. אף אחד לא אומר לך להיות שם, זה לא בית ספר, לא מקבלים כסף כדי להיות שם. זה מקום שבו מתפתחים ומכירים חברים.

במהלך הטקס, ב"מעגל", לכל בוגר ניתן זמן מסוים לדבר על מה שהוא ירצה (בד"כ מסכמים את הזמן בתנועה, או אומרים תודה לאנשים..) ולאחר מכן שרים שיר שהוא בחר מראש.

הטקס מאוד אמוציונלי, כפי שניתן להסיק, ולכן הרבה מהשירים נבחרו בקפידה. לרוב אלו יהיו שירים שמדברים על המסע שהיה בתנועה, תחושת הפרידה, סקרנות כלפי העתיד, חברות, ביקורת ואקטואליה..

ספציפית במעגל שאני הייתי בו היה שינוי מאוד רציני בתנועה (התנועה באופן רשמי נסגרה והתאחדה עם ארגון אחר). לכן הרבה מהשירים באותו מעגל היו פסימיים וביקורתיים.

אני בחורה מאוד נוסלגית, במיוחד כשמדובר בנוער לנוער. הייתי בטוחה שזה עבר לי, אבל כנראה שזה לא עובר בקלות רבה.

אז פרסמתי הודעה בקבוצת הפייסבוק והעניינים התחילו לרוץ. הייתה היענות מאוד יפה! נכון לעכשיו, אספתי 38 שירים ולכולם סיבות לבחירתם. אני לא חושבת שכולם מתאימים וגם אי אפשר להכין אלבום כזה. 

אגב, כמה שירים מקובל להכניס לדיסק אחד?

אולי אכין כמה דיסקים.

עוד משהו ששימח אותי, הוא הצעה שקיבלתי לשיתוף פעולה מעומתת חברז , שזו עמותה שמנציחה את שמו של רז מניץ, בוגר נוער לנוער, שנהרג בצבא. 

הם נפגשים פעמיים בשנה, פעם למעגל ידידות, ופעם לטיול. זה יכול להיות שיתוף פעולה מעולה.

מי יודע, אולי באמת אכין את זה. ואני חשבתי שזה יהיה משהו שיעסיק אותי בזמן שאני משתעממת בחופשת הסמסטר.

בהצלחה לי!

לפני כמה ימים קראתי עם הקפה את עיתון ידיעות אחרונות. נתקלתי בכתבה על חוק חדש, שנובע מסיפור על איש, שהיה ילד מאומץ. אותו איש פתח את תיק האימוץ שלו בגיל 18, פגש את אמא שלו לפגישה קצרה, והיא סרבה לתת לו פרטים עליה (כמו למשל שם משפחה) וסרבה להמשיך את הקשר איתו. בינתיים ההורים המאמצים שלו נפטרו. לטענתו, חוסר הקשר שלו עם ההורים הביולוגיים שלו גרם לו להרבה קשיים רגשיים. הוא דרש והצליח לחייב את הגופים הרלוונטים להכריח את אמא שלו להפגש איתו שוב. 

הכתבה סיפרה את זה, באופן המתאר כמה שזה חשוב להפגיש בין הורה ביולוגי לילד שלו, גם אם האם הראתה סימנים ברורים לכך שהיא לא רוצה קשר עם הילד שלה.

אני ילדה במשפחה חד הורית. אף פעם לא ראיתי את אבא שלי, חוץ מתמונה בסביבות גיל 18.

כן, מעניינים אותי דברים לגבי אבא שלי, "מה היה קורה אם..." ועוד השארות נוספות. 

מצד שני, הוא הראה נכונות כל כך גדולה לא ליצור איתי קשר במהלך השנים. ואני ממש לא חושבת שצריך שיהיה חוק שיכריח אותו להפגש איתי! כמה חוצפה יכולה להיות לילד. 

כאילו, מה יקרה אם הוא, או אני, נפגוש את ההורים הביולוגים שלנו שלא גידלו אותנו? נדע מה הם אוהבים לאכול? באילו סדרות הם צופים בטלויזיה? מה המשכורת שלהם? האם יש להם רגשי אשם? 

במה זה יעזור?!

שאלו אותי מליון פעם אם לא הייתי מעדיפה לגדול עם אבא. אז כן, משפחה נורמטיבית זה אחלה. אבל מה היה קורה אם היו מכריחים את האבא הביולוגי שלי להיות אבא שלי? סתם היה לי אבא זבל והייתי מעדיפה שיסתלק ונהיה מאושרים במשפחה חד הורית.

אז מה יעזור למישהו לפגוש את האישה שבטח יש לה סיפור חיים קשה, נכנסה להריון, החליטה לא לעשות הפלה אלא לתת לתינוק חיים אולי מאושרים אצל מישהו אחר. זה לא הילד שלה, זה העובר שלה. אז הם סוחבים את אותו מטען גנטי, זה לא הופך אותה לאמא שלו.

*הביקורת שלי היא לא נגד אותו איש, אלא כלפי המערכת שלא יכולה לכפות על הורים ביולוגיים להפגש עם הילדים שהם נטשו. לדעתי.