עוד יומן רשת ייחודי

לא משנה מה אני עושה זה לא מצליח.

אני לא יכולה להתחיל שום דבר, זה פשוט לא יצליח.

תנו תחום, וזה מתאים.

דיי, אני לא יכולה יותר.  יש לי סחרחורת מרוב חוסר הצלחה.

נמאס לי לחשוב, נמאס לי להתאמץ לחינם, נמאס לי שאין תוצאות, שאני לא מרוצה..

הכל מעגל של כשלונות, אני חוזרת כל הזמן לאותה הנקודה!

אני כל כך רוצה לפרסם כבר פוסט של "סיימתי" על הספר סיום למועדונית ליום שני.

אבל העבודה הזו.. בטח תגמר רק בלילה אם לא מחר.  אוף!

למה אין לי תוכנות משוכללות למה?

או - למה הצייר כזה מעפן?

אתם עוד תראו כאן פוסט עם שער מעוצב ודפי משנה יפים! אתם עוד תראו!!

לפני שהפוסט הזה יזכה בתואר "הדבר הלא רלוונטי ביותר", הנה טיוטה מלפני 3-4 חודשים.

"הידידות שלנו נהרסת בזמן האחרון"

"זה לא מפריע לי".

סיטואציה: הוא הביא לכמה אנשים חיבוק לפני שיצא ולי לא הביא, ספק כי ישבתי, ספק לא קשור, ואז הוא חזר בשביל לחקת משהו ששכח.

"חזרת בשביל להביא לי חיבוק?"

"לא" (והולך).

"מותק, אני מצטער, אבל זה לא הדדי. אמרת שאני בטח לא יודע, אבל תעשי טובה, כל הקומונה יודעת.   סליחה. אבל ביום ראשון אני אתן לך חיבוק גדול גדול!"

*אגב, לא קיבלתי שום חיבוק גדול/קטן אח"כ.

אילוסטרציה

(התמונה להמחשה בלבד)

אגב, רצה שנדבר לפני כמה ימים.

מצחיק.

"עוד אתעורר ואגלה שכל החודש האחרון היה למעשה חלום." (אני, היום בצהריים).

קשה לי לסכם את היום הזה.

כרגע, אצטט את הדס באומרה "בא לי לבכות", כי 4 שעות ויותר אחרי שהיא אמרה את זה, גם אני מרגישה אותו הדבר בדיוק.

יהיו אלו שיגידו שוויתרנו, אולי זה נכון.

מבחינתי, הסיפור שהוצג לפנינו בשיחות שעברו, היה שונה מהסיפור שהציגו לנו היום. הרושם שאני קיבלתי היום הוא של רכזים שכן אכפת להם מאיתנו ממנה, ובנוסף, של סיפור הרבה יותר משמעותי ממה שהיה נדמה קודם.

לא היה הגיוני שכל העזיבה הזו התבססה על חוסר תקשורת בענייני עבודה.

והיום תארו לנו את כל התמונה.

אני באמת לא רוצה לכתוב על זה כאן יותר, מספיק שאנחנו יודעים את זה, דבר שגם לא רצו שיקרה (לא מבחינת קונספירציה, אלא ביטחון).

וכמו שאמרתי, יש כאלו שיגידו שוויתרנו, שהיא צריכה להיות איתנו בכל מחיר.

אני הבנתי אחרת.

מתוך היכרותי עם מקרים דומים.

חבל.

נזכרתי בתמונות שלה בראשי, והיה לי כל כך מוזר, שלא אראה אותה יותר. אולי חוץ מפעם אחת כשתגיד שלום.

קשה לי לדמיין את ההמשך. אבל מקוה שהכל לטובה.

בצורה מוזרה יצאתי מחוזקת מהיום הזה.

ראיתי שהקומונה הזו מאוד חזקה. ואולי היינו צריכים את המשבר הענקי הזה, כדי לדעת דבר חשוב – לא משנה מה, כל אחד בקומונה הזו חשוב לנו!

אנחנו מוכנים לשבות ולמחות ולצעוק ולבכות בשביל כל אחד פה. ורוצים שיהיה לכל אחד הכי טוב שאפשר.

אנחנו כן אוהבים אחד את השני.

אחרי כל היום במשרדים, בהם היו לנו צעקות וצחוק ומתח..

ישבתי בתחנת הרכבת עם הדס, גלי ואיתי, והייתה לי הרגשה כאילו אני מלש"שית (מועמדת לשנת שירות), לא יכולתי להסביר את זה, וכנ"ל הדס.

אחרי מחשבה על זה, אני חושבת שאני מבינה למה.

הרגשתי מן פורקן כזה.

אחרי כל היום הזה, הישיבה ברכבת בכפר סבא נראתה לי כמו אחרי מיונים לעמותה.

יושבת עם חברים טובים שלי, צוחקת, מדברת על דברים שחברים מדברים עליהם, מרגישה קירבה וחום.

ישבתי עם החברים שלי, ביום קיצי, אחרי לחץ גדול מהעמותה, אני יכולה להבין עכשיו למה הרגשתי כמו מלש"שית.

מחר יהיה יום כיף עם העמותה, זו אפילו לא חזרה לשגרה, זו הרגשה משונה כזו.

אני מקווה שיהיה טוב.

ומקווה שיהיה לנו תהליך פרידה טוב.

גם הכאב הפיסי שיש לי בצוואר כבר כמה ימים, אני מתחילה לחשוב שהוא מלחץ ולא מישיבה לא נכונה.

אלוהים, כמה שהיום הזה מוזר.

הצפירה בתחילת הישיבה הייתה סמלית קצת. (מצד שני, היא הייתה הרבה לפני הישיבה).