עוד יומן רשת ייחודי

המשך התמונות שציירו אותי

 עריכה*** חשוב לציין שהציורים האלה צויירו כל אחד בין 10 שניות ל5 דקות (בטוש הסגול 10 שניות, עם השחור דקה והעיפרון 5 דקות).

זו תמונה מגניבה ממש. בהתחלה לא מבינים. אבל זה כל כך פשוט, ויפה.

גם העבודה הזו נראת כמו משיכות מכחול יפניות. ולכן מגניבה מאוד! (חוץ מזה שהיא מחמיאה).

את זו אני קצת פחות אוהבת...אבל היא עדיין יפה.

זו בסגנון אחר לגמרי. ומגניבה.

גם את זו אני אוהבת פחות. אני נראת כאן יותר גברית  אין לי כתפיים כאלה.

זועדינה בצורה מיוחדת. חלק ממה שאני אוהבת בה זה את הקווים מסביב.

כל הכבוד לשבלולי!

גם מגניב.

מה דעתך על המצב הכללי של המדינה? לא הקשבתי לחדשות מאז שביבי נבחר. אני מכחישה את העובדה הזו. ברור לי שהמצב של המדינה על הקרשים.

אני משתדלת לתת את חלקי בתיקון שלה. המצב הכלכלי רק הולך להחמיר לתווך הארוך, וזה קשור למצב החינוך והמצב של רוב התושבים במדינה. מצב החינוך, עדיף אפילו לא לדבר על זה, מרוב שזה שואף לאפס!

...נקווה לטוב.

האם אפשר לשפר את המצב? תמיד אפשר לשפר. לפעמים זה דורש התחלה מחדש, אבל תמיד אפשר לעשות משהו.

אם כן איך אם לא למה? תלוי בתחום, תלוי בכח שלך. הממשלה צריכה לשנות את סדר העדיפויות שלה. אנשים צריכים לשים לב יותר, לקחת אחריות על החיים שלהם ושל הוסבבים אותם, כי לא נראה לי שמישהו אחר יעשה את זה בקרוב.

קהילות קטנות זו תשובה טובה לדעתי.

במה אפשר לעזור לעניים במדינה? אפשר לתת להם חכות. אפשר לאזן את הפרנסה בארץ. (הפער בין העשירון העליו לשאר).

מי יכול לעזור? הממשלה. ולפעמים גם אנשים עם לב טוב. לדעתי תושבים לא צריכים לתת סתם כסף לעניים. משהו בזה לא עושה לי טוב. מצד שני, התנדבות זה מבורך.

מה דעתך על האנשים המושחטים והשקרים? שהם מושחטים ושקרנים. קרה לאורך כל ההסטוריה. נותר לי להעריך יותר את ה"נקיים".

היית רוצה להיות ראש ממשלה או חברת כנסת? לא. להיות בעלת כח השפעה זה מושך, אבל אני לא אתאים לתפקיד. מתאים לי לעבוד מהשטח.

האם היית רוצה לגור בארץ אחרת ?אם כן איזו? למה? לא.

מה את שונאת בארץ? את השנאה.

מה את אוהבת בה? את החום. את המגוון שלה.

באיזו עיר היית רוצה לגור? זה מצחיק, בדיוק שאלתי את אמא שלי באיזה רחוב היא הייתה רוצה לגור (בהקשר של שמות מצחיקים לרחובות) והיא אמרה שבמקום שהיא הייתה רוצה לגור אין לדרכים שמות. ככה שמצחיק אותי שהשאלה היא באיזו עיר הייתי רוצה לגור ולא באיזה ישוב.

אבל מה? אני כן אוהבת לגור בערים. כרגע אני גרה בירושלים ואני די מחבבת אותה. למרות זאת, אני מחפשת דירה באזור גוש דן. משהו ירוק אבל עדיין קרוב לכל מרכזי העבודה והבילוי. מכירים משהו?

יאיר רובין כתב פוסט יפה, שגרם לי לחשוב על כמה שאנחנו הופכים למדינה אחרת לגמרי. מזכיר לי את הימים לפני הבחירות שאמרתי "אם ביבי יבחר, אני אבכה, אשקול לרדת מהמדינה" (בינתיים במקום לרדת מהמדינה אני מכחישה קשר לביבי ומקווה שיפטרו אותו).

כן. זה בדיוק כמו מה שזה נשמע. טוב, אולי לא בדיוק, כי לא קיבלתי כסף על זה.

אנחנו עושים מדי פעם בקומונה, משהו כמו "תרבות יום א'", רק שזה יום ד', זה לא מחייב אף אחד וגם צריך לארגן את זה כל פעם מחדש (ככה שזה קרה בינתיים 3 פעמים מאז שיזמנו את זה).

הפעם עשינו ערב ציור מודל עירום.

החלטתי שאני רוצה לדגמן. לצאת מהפחדים שלי. ותכלס, אין לי הרבה פחדים לגבי הגוף שלי. הקומונה זו סביבה בהחלט תומכת (לא כל קומונה היא כזו, אבל החבר'ה הנוכחיים כן). למעשה, זו לא הפעם הראשונה שאני מתפשטת מולם, פעם נכנסנו למעיין בלילה, וחלק היו עירומים לגמרי,חלק בכלל לא נכנסו. אני הורדתי בהדרגה. מצד שני, זה היה לילה ובתוך המים, מצב לא דומה לזה שהאור היה מופנה כלפיי וכולם הסתכלו ובחנו.

*לא הייתי ממש בעירום, אלא עם חוטיני*

היה ממש כיף!

בהתחלה הייתי לחוצה מאוד, אבל נרגעתי מהר. אולי אני אעבוד בזה?  

גם החבר'ה שציירו אמרו שהם מאוד לצייר.

הייתה שם מישהי שהייתה בגרעין (ממנה אני מכירה את הגרעין) ועכשיו היא עובדת בתור דוגמנית של התחום הזה. גם היא דיגמנה אחריי. (20 דק' באותה התנוחה!).

אז גם לי יצא לצייר. וגם שאולי מהקומונה שלי דיגמן קצת (לא בעירום). והיה לי מאוד נחמד לצייר שוב. בעיקר כשאף פעם לא ציירתי גבר.

אז הנה אחד הציורים שיצאו מזה -

ישבתי ככה כמעט 10 דקות. כשזזתי נרדמו לי טיפה כפות הרגליים. היה שווה בכל זאת.

בקרוב ציורים נוספים!

אמרנו שאולי נעשה את הערב הזה שוב, בעוד חודש או משהו כזה . מגניב.

 (ציור שאני ציירתי באותו היום. תנוחה של 5 דק').

אז מה שלומכם?

-

ברגעים אלו ממש עובדת על האומץ שלי.

כמה נפשות אתם בבית? בקומונה - 4, בבית של אמא 2 (לא כולל מוקה וכמה דגים).

כמה שנים את גרה בבית הזה? פחות משנה. בשניהם. קשה לי לומר שאני גרה בבית של אמא, למרות שאני רוצה לחזור לפה בסופי השבוע.

וכמה דירות עברת לפניו? ת"א, שוהם2, גבעתיים, פ"ת2. ירושלים2, נתניה. סה"כ 9 אם מחשיבים את הקומונות. נשמע הרבה פתאום.

האם יש מקום בבית שאת אוהבת במיוחד? יש לי אחלה בית. אבל עוד לא סיימתי ללמוד אותו. אני מקווה שבקרוב יהיה לי בית משלי שאלמד לאהוב אותו ולהכיר אותו. בכלליות אמא עיצבה יפה את הבית. השירותים ממש מגניבים, נראים כמו במלון. 

מה את לא אוהבת בבית שלך? בקומונה - בלאגן, ריח, את העובדה ששום דבר לא באמת שלי שם, את ההרגשה של הזמניות.

לגבי הבית של אמא, כנ"ל, חוץ מהריח (וגם לא ממש מבולגן). אני לא אוהבת את הקירות הריקים (כי לא מצליחים להחליט איזו תמונה לתלות). 

מה לדעתך חשוב שיהיה בכל בית? מרפסת , סתם. דברים בסיסיים, ואולי גם מערכת מחזור מים מקום לשבת. מקום לגדל צמחים.

תארי את בית חלומותייך- כיצד הוא ייראה? בית בינוני, קומה ראשונה או שניה. גינה מכל הצדדים האפשריים. מטבח גדול. סלון לאירועים. חלונות גדולים מאוד. בדידוד מוצלח. הכל טוב!

מה מסמל בשבילך המושג בית? מקום להרגע בו.

מה עדיף, דירה או בית פרטי? מדוע? דירה מספיקה לי. יותר אקולוגי, יותר חברותי, ומספיק באופן כללי. בית פרטי זה גם נחמד, תלוי בגודל שלו.

חשבתי על זה, שלשתף באקסים זה קצת כמו לשתף בקינוח טעים שלא בא לך יותר עליו. תכלס, דמיינו סיטואציה בבית קפה: "שמעי, היה ממש טעים, אבל זה קצת יותר מידי שוקולדי בשבילי, וגם הבצק קצת רך מידי לטעמי, אבל את אוהבת בצק רך, אז יהיה לך יותר טעים".

(אם תהיתם- חשבתי על סופלה).

חבל שאף אחת מהחברות שלי לא אוהבת את סוגי הקינוחים שאני אוהבת. או שסתם הן לא אוהבות לאכול קינוחים של חברות שלהן.

(חוץ מאחת בשנה שעברה, אבל זה לא באמת היה אקס).

ובלי שום קשר לכל האנקדוטה הזו... יש לי משהו להגיד: זה לא כל כך נחמד כשמסננים אותך, לא זה לא כל כך נחמד כשמסננים אותך... זה לא כל כך נחמד לא לדעת איפה אתה עומד, זה לא כל כך נחמד לא לרצות להתלהב (כדי לא להפגע מאכזבה).

נמאס לי לא להתלהב מקשרים

נמאס לי להתלהב מקשרים ולהתאכזב אחרי פחות מחודש

נמאס לי לא להתלהב בכלל משום דבר ולרצות לסיים את כל הפרויקטים שלי

נמאס לי מלא לרצות לחיות איפה שאני חיה, מלחתוך דברים, למרות שזה יפגע באנשים ובעבודה שלי.

נמאס לי מזה שאני לא יודעת אם מישהו רוצה לחתוך את הקשר איתי, ובינתיים אני מתלהבת מהקשר איתו - לא רוצה להפגע. נמאס לי שאני חושבת שהסיבה היחידה שהוא לא חותך את הקשר זה פחד.

נמאס לי לפחד. אני מתחילה לא לפחד.

אני לא רוצה לבכות בגלל קשר שהיה עד כה 3 פגישות. אבל זה מה שאני עושה.

בעצם, אני בוכה בגלל הרבה דברים!

אולי, אני בוכה בזכות הרבה דברים?

אני בוכה כי אני לא אוהבת את הפרויקטים שלי. אני בוכה כי פגשתי בשבועות האחרונים 2 אקסים שלי (לא במקרה) ועוד אחד התחיל עם חברה שלי (גם לא במקרה). לאחד מהם יש חברה חדשה. אני חושבת ששלושתם רוצים אותי, מבחינות שונות, אבל זה פשוט לא ילך, מסיבות שונות.

אני חושבת שאני רוצה מישהו אחר. אבל אני לא רוצה להיות סמרטוט. לא רוצה להיות עדיפות שניה ואז לגלות שאני בכלל לא עדיפות (את זה אני עוד לא יודעת, הוא טוען אחרת, אבל אני לא מאמינה לו).

שלחתי הודעה  אם נפגש ביום שבת. הוא לא ענה. ביום למחרת שאלתי שוב. הוא לא ענה. בסוף שלחתי הודעה שלא האמנתי שאצליח לשלוח: לפעמים "לא" יותר טוב מהתחמקות. אתה רוצה להפגש?

על זה הוא כן הגיב: סבלנות. אני אומר לא כשזה לא.

אבל אחרי שהתקשרתי ולא הייתה תשובה. שוב חזרתי לא להאמין לו.

אני רוצה אותו. ואני רוצה להאמין לו. אבל קשה לי ממש.

אני מוצאת את עצמי ברחוב אומרת דברי יאוש.

אני רוצה למות

אני רוצה למות

אני רוצה לפרוש

צריך להפסיק הכל

להתחיל חיים חדשים, חיים משלי, לא בהתנדבות.

צביעות בכל מקום.

אבל מה? אולי המצב לא גרוע כמו שאני חושבת כרגע? אולי אני כן טובה במה שאני עושה, וכמו שהרכז שלי אמר לי "תתאפסי על עצמך. באמת".

סופ"ש נעים.