איזו דרך טובה יותר יש לסכם תחושות משיעור תסריט, אם לא דרך ניתוח של
סצינה מתוך סרט?
(כמובן שהכל מוגזם, כמו בסרט טוב. וכמובן שאני לא ממש יודעת לכתוב
תסריט עם מבנה נכון של תסריט)
(לילה / חוץ / רחוב לא סלול)
ניקול בחדרה המשותף עם אחותה, שוכבת במיטה מסורקת ולבושה בבגדי יציאה.
היא מסתכלת לראות אם השטח פנוי ואז חומקת מהחדר ורצה מחוץ לבית עד שמגיעה לבית של המורה
אסף.
(לילה / חוץ / סף הבית של אסף)
ניקול מגיעה לביתו של אסף. דופקת על הדלת מספר פעמים. אסף פותח את
הדלת ונראה מופתע לראות את ניקול.
ניקול, מסתכלת לאסף בעיניים ואומרת : "הממ, אפשר להכנס? "
(לילה / פנים / הבית של אסף)
ניקול פותחת דף נייר מקופל, כשהיא יושבת על כיסא מול אסף, שיושב על
מזרן יחיד ושותה.
ניקול נבוכה מתחילה לדבר: "אתה לא ממש מכיר אותי. "
(היא מתנשפת בהקלה כשאסף מהנהן לכיוונה בחיוך).
"אני רוצה לספר לך. הממ אני לא רוצה שתבהל, אז כתבתי את זה על
נייר. בסדר?"
אסף: "בבקשה."
ניקול מתחילה לקרוא מהדף: "הייתי רוצה, שתאהב אותי. אם אתה יכול
(בנימה של שאלה)"
אסף מהנהן כסימן להקשבה.
ניקול ממשיכה לקרוא בהתרגשות: "אני רוצה שלא תאכל לחיות בלעדי.
שתחלום עלי. שתחשוב עלי. שאני הכי יפה שיש. בשביל זה שתאהב אותי, ואני אף פעם לא
עשיתי שום דבר כזה".
אסף: "ניקול זה יפיפה. זה שיר פשוט ויפיפה".
ניקול: "זה לא שיר, או סיפור שאני המצאתי. זה אני מרגישה בלב,
לך".
אסף, מעכל את המסר: "אה!" ומאבד קשר עין. נהיה לחוץ ושומר
על ריחוק. "תראי ניקול, זה, זה מאוד מחמיא, זה... אני מרגיש ש... איך אני
אגיד לך את זה? זה בלתי אפשרי. אני ואת זה... אם היה קורה בינינו משהו, זה בלתי
אפשרי".
ניקול מובכת, נראה שכמעט בוכה, היא קמה מהכיסא ואומרת תוך כדי הליכה
לכיוון הדלת: "אני רוצה... אני לא פוחדת". ומתחילה לפתוח את כפתורי
החולצה שלה.
אסף נלחץ, אבל ממשיך לשבת ואומר : "א... ניקול, מה את
עושה?" ומסמן עם היד.
ניקול עומדת עם חולצה פתוחה: "מה, לא טוב? להפסיק?"
אסף שותק, בולע רוק.
ניקול רואה שהוא פאסיבי, והיא ממשיכה בהתפשטות בעמידה. היא נשענת על
שולחן כתיבה. נראה שלא נוח לה.
אסף: "ניקול, זה לא... זה לא רעיון טוב."
ניקול מפילה תוך כדי ההתפשטות נייר מהשולחן. ומרימה אותו "אה,
סליחה".
אסף: "זה בסדר." כתגובה להתנצלות על הפלת הנייר.
ניקול ממשיכה להתפשט.
אסף אומר בקול רגוע תוך כדי שהוא מסתכל על ניקול: "ניקול, אולי
כדאי שתתלבשי. אני מבקש שתקחי את הדברים שלך ותתלבשי."
ניקול עומדת מולו, כשהיא לבושה רק תחתונים וחזיה.
אסף תוך כדי הנהון הצידה עם הראש: "זה, זה לא...."
ניקול מורידה את החזיה ומסתירה את השדיים לסירוגין. המשפט של אסף נקטע
באמצע המילה האחרונה. היא עומדת כבוחנת את התגובה שלו וכסימן לשתיקה היא גם מורידה
את התחתונים ונעמדת מולו עירומה לחלוטין.
אסף עדיין יושב על המיטה, מפנה ממנה את המבט.
ניקול נלחצת, היא שואלת בטון מנחם: "מה קרה?" ומתישבת לידו,
כשהיא שמה את ידה על כתפו.
אסף נראה קפוא ובסערת רגשות פנימית.
ניקול תוך כדי בכי קל מתנצלת: "אני מצטערת, אני לא
התכוונתי".
אסף קוטע אותה, עדיין לא מסתכל ישירות אליה: "את כל כך...."
ניקול מנסה למשוך את מבטו והוא מזדקף מעט ומסתכל אליה וממשיך:
"את כל כך אמיצה".
ניקול נראית שהוקל לה. אסף ממשיך להסתכל עליה ועוטף את ידו סביב גבה
לאט. הם נושמים בכבדות, ניקול כדי לעכל את המצב ואסף כאוזר אומץ. הוא תופס את
ניקול בכתפיים ומנשק אותה, תוך כדי שהוא משכיב אותה לכיוון המזרן ואז מתחיל לנשק
אותה באינטנסיביות. ניקול מופתעת, נראית
פאסיבית מתוך הלם.