עוד יומן רשת ייחודי

וואו, מוזר.

ארחיב מאוחר יותר. כרגע אני בבית הספר, כל הילדים מקבלים תעודות (אראה אותן מאוחר יותר). ופרידה מכל דבר קיים. אפילו מקרני השמש שנכנסות בבוקר לחדר שלי ומסנברות. הנוף מהדירה (כמעט את כל ירושלים רואים!) ועוד כל הדברים הכי קטנים.

אחזור הביתה ביום שבת וארחיב עוד קצת.

בנתיים, אני עוד בעמותת אלון.

אני כבר בבית -*

פאק, פרידה.

בכל מקרה, מחר אנחנו מחלקים מתנה אחד לשני (מתנה, לא מתנות)

והכנתי תבליטים מפימו שהם למעשה קריקטורות של כולנו. עכשיו.. קשה לי להחליט מה לתת ומה להשאיר לעצמי.

הראשון שהכנתי הוא יותר קטן ופחות מדוייק, אבל יש בו משהו אוטנטי, ובכלל, כיוון שהוא יותר קטן, אשפר לתלות אותו על המקרר למשל..

השני שהכנתי, הוא יותר גדול, יותר מדוייק.. בקיצור הוא יותר יפה.  (למרות שאני נראת בו ממש שמנה וגם אלה נראת בו ממש על הפנים).

ואני לא יודעת איזה לשמור לעצמי.

מה אתם הייתם עושים?

אמנם אני עייפה ודי בא לי ללכת לישון , אבל לא יהיה לי זמן לכתוב על זה מחר בטח (אוי לא?). בכל מקרה, אני צריכה להוציא את זה, בטח אני עוד אכתוב על זה עוד עד שימאס ועוד קצת אחרי.

זהו, יש קונים לדירה שלנו, והם מיבנה, סתם שתדעו.

אז המסע לחיפוש דירה חדשה מתחיל!

אמא שלי לא הולכת לפי איזור, אלא לפי מחיר, ומה זה אומר?

1. פתח תקווה

2. חיפה

קולטים את האבסורד?

אני אתן לכם כמה דקות.

קלטתם? סבבה.

בכל אופן, הסתכלנו בנתיים קצת על פתח תקווה והנה ההתרשמות:

נסענו לנו לדירה הראשונה, בשכונת ק. אלון. (איפה שהחץ השאמלי - השכונה הצפונית יותר)

עכשיו, אני ממש מקווה שאתם לא גרים שם, כי אני הולכת ממש ללכלך על השכונה שלכם אם כן.

השתדלתי להשאר אופטימית, אבל מה שיצא מזה זו הרגשה אמיתית שאני לא מבקרת בית שאני יודעת שזה הבית שלי לשנים הבאות, אלא יותר כמו : אני הולכת לבקר את הקומונה בפ"ת!

דמיינו שכונת עוני ותראו את ק. אלון.

מקום יפה, באמת נחמד, אבל לא נראה כמו משהו ששווה להשאר בו כמה שנים בבטחה.

בעלי הדירה היו פטפטנים ולא אמינים, למשל:

הוא גר שם כבר 5 שנים ורק לפני חצי שנה הוא שיפץ, כששאלנו סתם מתוך התעניינות למה רק עכשיו הוא אמר "שיפצתי בשביל עצמי, ועכשיו קיבלתי הצעת עבודה במקום אחר, אז אני רוצה למכור את הדירה". הרי ברור שהוא עשה את בשביל להעלות את ערך הדירה. מיילא, סביר, זה היה די חטטתי בכל מקרה ולא רלוונטי.

אח"כ אמא שלי, שטאקט ידוע שאין הרבה טאקט במשפחה שלי  אמרה לו:

בגבעתיים יש לנו שכן שמדליק מוסיקה בפול ווליום, האתיופים כאן גם עושים את זה?

אז הוא אמר: מה פתאום, אין פה אתיופים בכלל, רק איזה זוג למטה וגם הם עומדים לעזוב... כל האתיופים נמצאים בשכונה פה ממול, רחוק.

כאילו, אתה עושה צחוק? זה לא כאיל ולא היינו בחוץ עכשיו וראינו אנשים ברחוב.

למרות שהיה אוויר טוב וגם הדירה חמודה. מצד שני, בטח לא נקנה שם, גם כי יקר ואמא שלי אוהבת נורא לשפץ בעצמה, וגם בגלל הסביבה ושזו קומה רביעית.

אח"כ הלכנו לדרום פ"ת, ק.ארגוב.

לא השכונה הטובה ביותר בעולם עדיין פ"ת, אבל הבדל משמעותי באיכות!

הדירה הייתה קומה ראשונה וקטנה ב4 מטרים אבל נראתה כאילו היא קטנה ב10 מטרים. לא מאווררת בעליל ובכלל מעוצבת די גרוע. מה שאומר - יותר סיכויים לקחת את זה, כי אפשר לשפץ כמו שרוצים וגם זה יותר זול (כי הדירה לא פופולרית), אפשר לעשות גינה.. סבבה.

אבל יש בית שעוד לא ראינו, אולי נראה בשבת, שנמצא בכניסה לפ"ת, אני חושבת שמכיוון צפון, בשכונה של תימנים (זה כל מה שאני יודעת עליה).

יש שם בית עם המון פוטנציאל להרחבה בזול והשכונה נחמדה לפי מה שאמא שלי אמרה.

*הרחבה = אפשר להכפל את השטח של הבית (מ40 מ"ר ל100) לבנות עוד קומה, עוד בית קטן בנפרד איפה שהחנייה שיכול להיות הבית שלי (דירת חדר), וגינה קטנה. בקיצור שווה.

בקיצור - פ"ת, הנה אני באה!     

*מחר אני אורזת את הספרים בחדר. בגדי החורף כבר ארוזים.

היה יום נחמד ביותר. טוב לגור בירושלים (מה שנגמר עוד שבוע), למרות זאת הלכנו המון לשם, כי האוטובוס החליט לעצור עוד לפני התחנה המרכזית ככה, שהסתובבנו לא מעט אני ואיתי.

צילמתי שם עוד ועוד ועוד עד שנגמרה לי הסוללה של המצלמה. היה שם כל כך צבעוני ונחמד.

 (< זה שבמרכז ומסובב את הראש הוא  איתי).

הגענו וישר ראיתי את נמרוד ואיתי הרגיש לא קשור אז הוא הלך, הסתובבנו די הרבה במיוחד בהתחלה, גם אמרנו שאנחנו צריכים להפגש כשאני באיזור מרכז, אז אולי בסופ"ש הזה..

ופגשנו את אורן (המלש"ש) וגם אורן אחר שלא צילמתי  שהוא אגב, ממש לא דומה לשגב:   (זו לא התמונה הכי טובה שצילמתי אותו, אבל לפי דעתי היא מתארת אותו הכי טוב מכל התמונות).

 הסגלגלות האלו הן בת קול, שהן לסביות דתיות וזה היה ממש מגניב לראות אותן.

  אלו בקטן, היו גוש השמאל, שצעקו ססמאות ממש מצחיקות, אבל בשלב מסויים נמאס לי להיות לידם (מה שגורם לי להראות כאילו אני מסכימה עם כל הססמאות), אבל שוב, הם משעשעים בד"כ.

זו שבאמצע אגב, זו טלי, חמודה.

 מיכל.  

אנשי הכלבים   אני אוהבת את התמונה הזו, כי יש פה שלט בערבית, את דגל הגאווה, דגל ישראל ובצד כמה דגלים של כל מני מדינות, ובכלל, זה בירושלים.

*תיקון עריכה: דווקא בתמונה הזו לא רואים את כל הדגלים, אבל הם שם בצד ימין .

הנה תמונה עם הדגלים -    

היו שומרים בכל מקום!

היו שומרים בערך כמו מספר הצועדים אם לא יותר. הרגשתי שיש לי מאבטח אישי  הוא בטח היה הומו.

מזכיר לי, כשהגענו למעבדה (כן, עשו ניסויים על הומואים בסוף המצעד) עמדו שם שני חיילים שנראו רציניים יותר מידי, אז מי שהלכנו איתה (מלש"שית במקרה) נופפה אליהם עד שהם צחקו. היה מוצלח.

יש לי תמונה של חרדי שעמד שם הם שלט "רפואה שלמה" והיה ממש מצחיק, אבל התמונה די גרועה, אז נוותר עליה.

 זו אני מניפה את הדגל הקטן שלי שקניתי ב10 ש"ח. יש לי סיפור די עצוב שקשור אליו -

אני, איתי וידיד שלו הלכנו אחרי המצעד במדרחוב, כשחבורה של ערסים קטנים ודוסים באו אלינו, כשאחד מהם (מעצבן במיוחד) הציק לאיתי שהייתה לו מדבקה על החזה (חולצה כמובן) שהוא רוצה אותה ושיתן לו אותה. אז אמרנו לו "לא, היא שלנו, לך מפה", בשלב מסויים הוא גם ניסה לקחת אותה בכוח ואנחנו אמרנו לו "לך מפה, היא שלו"...

אחרי כמה זמן, דיברנו עם נגנת הנבל ברחוב, אישה נחמדה.. והוא חזר והמשיך להציק ביחד עם החבורה שלו. משום מקום מישהו חטף לי את הדגל מהיד, כשהוא נשבר לי ביד גם.

אם הייתי רואה לאן הוא נעלם הייתי רצה אחריו וגורמת לו להצטער על זה, או לפחות הייתי מנסה להעמיד אותו במקומו, אבל ויתרתי על זה, וחשבתי שכמה שלא אכפת לי מהם באותו הרגע, ופשוט הרגשתי כמו ילדה קטנה שלקחו לה את הבלון או הסוכריה והתחלתי לבכות, אפילו לא היה לי אכפת שהם אומרים "אוי, עכשיו היא בוכה, היא בוכה", פשוט הלכתי משם עם איתי בניפוף שלום לנגנית.

אוף, קניתי במיוחד אחד קטן כדי שאוכל לשמור אותו!

הצד הטוב של זה: לפחות לא נדקרתי.

   OK, עכשיו.. איתי שם את הסיכה הזו על הראש, אולי אתם לא רואים, אבל יש עליה נצנצים בכל מני צבעים..

אמרתי לו "איתי, אתה נראה הומו!"

אז הוא צחק.

וגם אני.

 אוי, עומר, מה עשית? כמה שזה פריקי.

ואחרון חביב: בר

ובתור סיום פוליטי קטנטן: http://mad.walla.co.il/archive/349183-5.jpg