עוד יומן רשת ייחודי

חלמתי חלום על מלחמת מיים.

הכל התרחש בבניין, כנראה בית ספר. וגם האנשים בחלום, חלקם היו איתי בבית הספר היסודי, וגם לי לא ממש הייתה תחושה של גיל, יכול להיות שבמודעות למדתי באותו בית ספר.

בשלב מסויים היינו באולם גדול, והרבה מאוד אנשים שהיו בחלום, נכחו בו. ואני הייתי בצד השני.

מישהו, שהוא במקרה היה אחד בשם אלון, שזכור לי מתקופת היסודי בתור ערס מעצבן שלא ממש בא לי לראות שוב (ולפעמים באמת יוצא לי לראות אותו ברחוב), שבכמה "סצינות" לפני כן, כל הזמן השפיל אותי, עשה משהו מאוד לא נחמד, והשפריץ עלי עם איזה זרנוק מרחוק וזה כאב לי. כולי רטובה ורוצה לבכות, הייתה לי הרגשה שאני רוצה לשפיל אותו. הרגשה שאני לא חווה הרבה במציאות, הייתה נורא חזקה אצלי בחלום. ומשום מה, מה שיצא לי מהפה הייתה צעקה גדולה לקראתו "תגיד לי שאני טעימה!". ראיתי מסביבי כמה פרצופים מהנהנים, כאילו זה הדבר הנכון שאני צריכה לעשות, אז חזרתי על עצמי וצעקתי "תגיד שאני טעימה!" וראיתי אותו, קצת בהלם ממה שקורה סביבו. אחרי כמה שניות הוא התחיל לצחוק והחזיר תשובה כלשהי, משהו ארוך, אבל רק ראיתי את השפתיים שלו זזות והוא שוב פתח את הזרנוק והכאיב לי.

ואתם יודעים מה מיים אומרים בפיענוח חלומות!

אז מה? אני עושה מלחמת רגשות, כשבסוף הרגשות הכואבים ביותר נוחטים עלי ומשפילים אותי? ואני מנסה להחזיר אבל לא מצליחה?

מעניין.

אני צריכה להבין יותר בפיענוח חלומות, ולשים לב יותר לדימויים חוזרים אצלי.

ולנושא אחר:

עשיתי ספונג'ה לחדר! אחרי כמות זמן, שההגדרה המדוייקת שלה תהיה "הרבה יותר מידי!".

ואתם יודעים מה זה אומר?

לא, הניחוש השני היה יותר טוב. נכון, הוא מחסן.

טוב, האמת היא שהוא לא מחסן, כמו שחשבתי הוא יהיה. הוא די נקי, קל לעבור, אבל עוד לא לגמרי מסודר. "ארזתי" את שולחן הכתיבה שלי , ככה שעכשיו אין מקום מסודר לכל הניירת (או בשמה השני = דברים קטנים שאין להם מקום מוגדר אחר). אבל יהיה בסדר. והאריזה מתקדמת.

בסוף לא נרשמתי למחנה.

יש בי צד מאוכזב, ויש בי צד שמבין שככה עדיף.

אבל אני כן רוצה לנסות לבקר באחד הימים. עדיף יום ללא סיור. אולי יום עם קבוצת בנות, או יום עם סרט (שאוכל להבריז ממנו ולדבר עם חברים). אבל גם כדאי יום חמישי, כי גם ככה אני לא חושבת שאעבוד ביום חמישי בגלל ההופעה, אז זה יהיה בוקר מבוזבז.

זהו.

ברקע: בשמעת בכורה של שיר של הבילויים בגלגל"צ, קוראים לו  "חיליק פורצלינה".

כרגיל, שיר עם מנגינה שמחה ומילים שבא להתאבד.

אולי אני אשמע אותו ביום חמישי

ט"ו באב שמח.

עדכון: הרגע גיליתי שהדיילה עדיין פעיל ויש בו הופעות. מה לעזאזל? כל פעם שאני עברתי שם השנה הוא היה סגור (פעם אחת לא).

אני שומעת את השיר "בלדה לאם חד הורית" של הבילוים וזה גורם לי לבכות.

גם תמיד, כשאמא שלי שומעת את השיר הזה עומדות לה דמעות בעיניים.

אם במהלך היום אני יכולה להתעצבן על כמה שאמא שלי נכנסת לי לכל דבר בחיים. על כמה שקשה לי לגור איתה 24/7, לחשוב כל הזמן מה היא חושבת. ובאמת הרבה פעמים היא תגיד לי שאני לא עושה מספיק בבית, או תעשה איתי כל מני שיחות, שלא הכי בא לי להכנס אליהן..

כשאני שומעת את השיר הזה, כל מה שבא לי לעשות זה לחבק את אמא שלי. והאמת, גם בלי קשר לשיר. המון פעמים אני חושבת כמה שקשה לאמא שלי. שהיא מלאה בחרדות, והיא באמת צריכה לקחת המון דברים על עצמה ועוד להשגיח על ילדה בגיל ההתבגרות (כבר בסוף גיל ההתבגרות, אולי אפילו עברתי אותו, אבל אתם יודעים, המחשבה הזו אצלי לא מהיום).

אני לא יודעת מי כתב את השיר הזה של הבילויים, מאיפה ההשראה. אבל המילים כל כך נכונות!

כל כך מרגשות. כל כך מתארות נכון את המצב הממורמר שבה אם חד הורית נמצאת.

במיוחד לפני כמה שנים. סבתא שלי, אמא של אמא שלי הייתה כבר סנילית לגמרי, אחרי שבעלה נפטר הרבה שנים קודם. אני הייתי בגיל שמנסה למצוא את המקום שלי, והיא... די בודדה (עוד לא ממש בגיל הבלות כמו בשיר).

ואני, לא אם חד הורית בדיוק. אבל באמת שאני יכולה להזדהות עם הכאב.

באחת המשמרות שלי ענתה לי אם חד הורית (היה לה ילד בן 10 והיא הייתה רווקה), באמת שרציתי להגיד לה "כל הכבוד!" בסוף הראיון, אבל לא ידעתי כמה זה יהיה במקצועי.

גם ענה לי גבר רווק עם ילד, איכשהו לא התאפקתי ואמרתי "כל הכבוד" זריז כזה.

... עכשיו צריך לשמוע שיר אחר ולהרגע.

לא כל כך טיפשי, כפי שאנשים אומרים, לשים את היום ללא תאונות ב-9 באב.

אולי הצום קצת גורם לנו להיות עצבניים ולא "מתוהרים", אבל הגורם הראשון שתאונות דרכים בארץ נגרמות, לדעתי ולדעת רבים, הוא חוסר האדיבות.

כבר יצא לי הרבה פעמים לנסוע עם אנשים ופתאום הם קיללו מישהו ועוד מישהו ואז אמרו לי "טוב, אני די גזען/ חם מזג בכביש" ואני אומרת: אם תנסו לא להיות כאלו, תראו שגם אחרים ניהים פחות כאלו.

ממהרים, לא מתחשבים, לא חושבים פעמיים... את כל זה אנחנו עושים בכביש כל הזמן.

והנה יום שבו אנחנו אמורים לפי המסורת היהודית, לעשות סוג של חשבון נפש ולהתחשב באחרים. מה פחות מתקשר לזה מאשר הכבישים בארץ?

חוץ מזה, שהתאריך 24/7 הוא מגניב

ובקשר לכתבה בוואלה שקראתי, בה הכתב הסביר למה הוא נגד "ימי ללא". אני אומרת:

בתור מחווה לפוסט הזה של מעיין, אני מביאה לכם משהו "חמוד" שאני מצאתי ברחוב בדרך לעבודה:

בהתחלה חשבתי שהוא ישן. כמעט דרכתי עליו.

נ.ב

אוף, העדשה שלי מלוכלכת.

בערב חגגנו את יום ההולדת של אימי, בנמל תל אביב עם חברה שלה.

לאמא שלי הייתה תמונה די ברורה של משהו שהיא רצתה לאכול, כוויכול די פשוט: ואפל בלגי עם גלידה ופירות, אבל מסתבר שאף מסעה ובית קפה לא מגישים את זה בנמל!

אחרי שהלכנו את כל הנמל (היה די כיף), חזרנו אחורה לחנות גלידה פשוטה שם והזמנו ואפל בלגי עם 3 סוגי גלידה וקצפת, פאי תפוחים ומילקשייק (גלידת וויסקי ופחזניות, מאוד טעים). יצא מוצלח. היה בילוי נחמד וגם לא מאוד יקר.

אחרי שקראתי את הפוסט *הזה* (במידה והוא לא ימחק אותו ויפרסם מחדש, הוא נוטה לעשות את זה, וגם לא להגיב לתגובות, שזה גם מעצבן). חשבתי שאם כבר אני בנמל, אולי כדאי לראות על מה הוא מדבר.

בהתחלה חשבתי הוא דיבר על הפרויקט של "מגנום", כי הוא גם מדבר על פמיניזם (פמיניזם מאוד ממוסחר אפשר לומר), ואפילו יש שם מן ספר כזה של "ספר החזה הגדול" (נשמע טוב יותר באנגלית) והוא ספר די גדול וכבד עם המון תמונות חזה של נשים!

אח"כ, כשהלכתי משם די באכזבה, ראיתי ליד אחת המסעדות תערוכה שתואמת יותר לתיאור שהיה בפוסט הנ"ל.

השתדלתי למהר, כי אמא שלי חיכתה בחוץ בתור לבדוק אם במסעה יש את מה שרצינו להזמין. ולא רציתי לקרוא לה, קצת מביך לבחון ויברטורים ליד אמא וחברה שלה.

אני לא יודעת מתי התערוכה הזו נגמרת, או אם היא בכלל נגמרת בקרוב, אבל מה שיש שם זה תערוכה די מעניינת, אם היה שם דף עמדה לא ראיתי אותו.

הייתה שם עבודה שטיפה הזכירה לי את פרויקט הגמר שלי, פסל גוף של אישה שבנוי מכפפות גומי, מאוד התלהבתי (אף על פי שהעבודה לא ממש אסטטית).

הייתה חנות של צעצועי מין, לא שיש לי מושג אם יש הבדל בין חנות שמיועדת לגברים ולבין כזו לנשים, אבל זה בטח היה מיועד יותר לנשים..

הייתה שם תצוגה די מרשימה של מכשירים המיועדים לנשים.

מעניין, די מעניין.