עוד יומן רשת ייחודי

אני חולמת לעשות את זה כבר בערך מאז גיל 10. (כשזה היה באופנה).

עכשיו, כשאני הולכת להיות הרבה בטבע, בחום, נראה לי כמו הזדמנות מושלמת.

אחרי הקרחת בכיתה י"א, אני חושבת שזה מאוד מתון, אמא אמרה שזה יפה.

זה קצת כמו הפרסומת של נענע10, הטוב מכל העולמות. גם שיער ארוך (יחיסת) וגם קצוץ.

ביום חמישי אני מתחילה את ההכשרה של הגינות הקהילתיות. שזה מגניב ממש (למרות שאין לי ראש ללינת שטח עכשיו).

לכן, אני עוזבת את העבודה שלי בסקרים. מחר תהיה המשמרת האחרונה שלי. אני מקווה להפרד יפה מכל מי שאני מכירה.

באמת, זה נשמע קצת מוזר, אבל להתפטר מהעבודה הזו הרבה יותר עצוב לי מלסיים את השירות הלאומי שלי בנתניה.

היה לי ממש נחמד שם. אחלה אנשים, עבודה משעשעת, תנאים טובים... בשנה הבאה כבר לא אחזור, כי האנשים לא יהיו אותם האנשים ואני יכולה למצוא משהו יותר טוב לדעתי (אני לא יודעת מה יהיה הלו"ז שלי בפעם הבאה שאמצא לעצמי זמן לעבוד).

קצת עצוב.

אבל זה למטרה טובה.

אני זוכרת שהאחמ"ש אמר לי שהוא מאחל לי לא להתקבל לגינות, בשביל למצוא עבודה, עשיתי מספיק למדינה. אבל אני בטוחה שללכת לגינות זו דרך חיובית, משהו שלא הייתי יכולה לדחות לפעם אחרת, ומקסימום אני יכולה לפרוש, את הלימודים ועבודה חדשה לא התחלתי עדיין בכלל.

ואני בוכה על הרבה דברים קטנים לאחרונה. כל מני פוסטים מרגשים שאני קוראת, ביקורת שאני מקבלת ועוד (הודעות הנאצה מהפוסט הקודם עוד לא דיכאו אותי עד כדי כך, למרות שכל אלה ששלחו לי הודעות בפרטי על זה שהם מעודדים אותי, הממ אתם מוזמנים גם לכתוב את זה שם, לאזן קצת... ).

לילה טוב.

וואו, שנים שלא הייתי ברוקי. בערך 5. ועדיין היו שניים שחשבו אני מוכרת להם ושאלו אם אני באה לשם הרבה.  (כשאני קוראת את זה זה נשמע כאילו התחילו איתי, אבל זה לא היה ככה).

סוף סוף הגעתי לרוקי ושילמתי רק על הכרטיס ולא גם על נסיעות.

חבל שרוי לא בא.

אני מקווה שמעין חזרה בשלום, לא חוזרת לSMS בינתיים.

היה בסדר :)

מה איתכם?

עכשיו אני חושבת איך לבשר לאמא שהייתי שם ולא ב"מסיבה" כמו שהצגתי את זה בהתחלה.

דברים שוב הולכים להשתנות.

אני שוב הולכת לעזוב את הבית ולגור במקום שאני לא מכירה עם אנשים שאני לא מכירה עדיין ולעסוק בדברים שאני עדיין לא מכירה לעומק, בתפקיד שאני לא יודעת עדיין מהו יהיה. אבל אני מקווה שהתשובה לכל הדברים האלה היא - דברים טובים.

חברים שלי מתרחקים קצת, פיסית, גם הם הולכים להמשיך עם החיים שלהם, הרוב משתחררים עכשיו בדיוק וכל אחד הולך למקום אחר (עבודה מועדפת באיזה חור, סמינרים, ודברים שאני ואולי גם הם לא יודעים עליהם בכלל). בעצם, מעטים החברים שלי שיודעים מה הולך לקרות איתם בקרוב.

אולי כי מעטים החברים שלי, בכללי. (המעגל המצומצם שאני בקשר טוב איתו).

לפעמים אני רוצה חבר. אבל אני לא מצליחה לפתח קשר מהסוג הזה. לא יודעת איך. מרגישה לא טובה מספיק כשזה מגיע לנקודת האמת, למרות שאני חושבת שאני יכולה להיות חברה מצויינת. יש כאלה שאני מרגישה שלא טובים בשבילי, מסיבות שונות ומשונות, וגם שם, אני לא תמיד מצליחה להבין למה בעצם.

שיהיה כבר שיר שמח ברדיו. איזו שעה מדכאת.

נ.ב

אני מתחילה להשתפר בנהיגה. נדמה לי.

התקבלתי לגינות הקהילתיות בירושלים!!

אחרי שכבר חשבתי איך אני מתקשרת בסוף החודש לרכזת של החברה להגנת הטבע ואומרת לה "שמעי, אתם לא אחראיים, אני מתחילה ללמוד באוניברסיטה, ביי", התקשרו אלי היום בצהריים והודיעו לי שהתקבלתי לגינות הקהילתיות.

זה קצת מבלבל, כי כבר באמת חשבתי שאני לא הולכת להיות שם ופינטזתי על לעשות פסיכומטרי והשלמת בגרויות, ולהיות כמו כל החבר'ה שלי, שמשתחררים מהצבא (אני היחידה שעשתה ש"ש). וגם, אני אשקר אם אני אגיד שאני לא מפחדת מעוד קומונה!

מצד שני, זה משהו שאני לא אמצא בשום מקום אחר בחיים שלי. לא תהיה לי עוד הזדמנות לעשות תפקיד כזה, לקבל הכשרות כאלה, לחיות חיים אקולוגיים ועוד בירושלים, להדריך על נושאים שאני אוהבת, עם כל מני אוכלוסיות.

חבר'ה, אני הולכת לגור בקטמונים בשנה הבאה, עם עוד 7 אנשים ושני מתנדבים ירושלמים.

מעניין אם אני אצליח לעבוד תוך כדי. אני כבר עשיתי רשימה של דברים שאני רוצה לחסוך בשבילם כסף, ועכשיו... לא יהיה ממש איך אם אין זמן לעבוד.

נ.ב

סרטון שמסביר מהו "גרעין דבש" (הגרעין של הגינות)

http://www.youtube.com/watch?v=4zljCF38ShA 

תהנו.