עוד יומן רשת ייחודי

אני מרגישה שאני רוצה יותר, הרבה יותר ממה שהוא רוצה לתת לי.

הוא אמר לי, שעם החברה הקודמת הוא שכב רק אחרי הרבה זמן, אחרי שהם היו כבר מאוהבים וזה היה דרך לממש את האהבה שלהם. והוא, מה לעשות, עדיין לא ממש מאוהב בי.

כשהוא אמר את זה, חשבתי לעצמי - אני לא ממש מאמינה בעניין הזה. אני מאמינה שצריך אינטימיות במין, כן, אבל באהבה? צריך אהבה ממש בשביל להנות מסקס?

אחרי שניסחתי את זה לעצמי בראש, קצת נגעלתי מעצמי. בצדק או שלא בצדק, עוד לא החלטתי.

לא נמחקה ממני עדיין הסיטואציה שהייתה באחת הפעמים האחרונות בהן הייתי במגע פיסי עם האקס שלי:

במסיבת הפרידה שלו מהארץ, לא הייתי אמורה להיות בה, אך בכל זאת הפתעתי אותו והגעתי. הלכנו הצידה מהמסיבה לדבר. התמזמזנו כאילו אין מחר והוא רצה שארד לו. אני לא זוכרת למה, אבל היה ברור שהוא רוצה את זה ללא עירוב של רגש, רק משהו פיסי ולא מעבר, סתם היה חרמן נורא. אמרתי לו "אני לא רוצה לעשות את זה איתך לא מתאוך אהבה!" והוא אמר לי, בצורה שהכי העליבה אותי שאפשר "אה, סוף סוף הבנת שלא שוכבים בלי אהבה".

רציתי למות באותו הרגע, אבל זו לא הייתה הפואנטה שלי.

אני עושה את זה לא מתוך אהבה? עד כמה זה חשוב בכלל? למרות שאנחנו מכירים כבר בערך שנתיים, אני מגלה בו דרך הפיסיות חלקים חדשים ומגלה שאני בעצם לא ממש מכירה אותו עד הסוף. פתאום אני מרגישה ניתוק.

קשה לי להודות שחסר לי מגע, חסר לי מין, חסר לי. הוא אמנם מלטף אותי, אבל אני אף פעם לא מרגישה מסופקת מהמגע הזה.

הוא רוצה פחות. הוא לא יודע מה הוא רוצה, אבל הוא יודע מה הוא לא רוצה, שהקשר יתבסס על מין. אני יכולה להבין את זה, אבל אני לא חושבת שזה כל כך נורא לשכב כאילו אין מחר, זה מעורר אקסטזות וחוסר טבואים, אני לא יודעת מה רע בזה עד כדי כך, אם יש גם סוג של אינטימיות מילולית חוץ מזה (שאין אותה לגמרי, כי קצת קשה לי להודות בפניו על כל מני דברים כאלו).

איך שאני רואה את זה, השליטה העצמית הזו גורמת לו להרגיש טוב יותר עם עצמו, שהוא רוצה "לעשות גם דברים אחרים". היי, שמעו, הוא יכול להיות עם עצמו כל יום לפחות ולי יש פעם בשבועיים וגם זה לא ממש מספק אותי. באמת שיש לי מה לפרוק!

האם התחלתי להאמין בתיאוריה הפופולרית "אם תחפשי את האחד תשארי לבד?", יש בזה משהו כל כך עצוב. בגילי במיוחד.

הקומונה הזו לגמרי שונה משנה שעברה. האנשים פה שונים במהותם. כל כך מתחשבים במוזרויות שלי. כולם פה, נכון לעכשיו (שניים עוד לא הגיעו), אנשים מיוחדים, כאלו שמקבלים ייחודיות. בדיוק מה שהיה חסר לי בשנה שעברה.

הנה דוגמה:

בקומונה הקודמת היה איזה קטע נגד הלבוש שלי, אמירות על כך שאני לא יודעת להתלבש ו/או להתאים צבעים. היו פעמים שתמר אמרה לי "שירי, אני יכולה לבוא איתך לקנות בגדים אם רק את רוצה.." או כל מני – מישהו רוצה לשאול אם מה שהוא לובש יפה, אז הוא שואל נגיד אותי, ואז אומר "למה בעצם אני שואל אותך?!... הממ, תמר, מה דעתך?".

התרגלתי. עכשיו, ביום שני, לבשתי משהו לקראת שינה: בוקסר קטן מסטן שחור וגופיה פשוטה שחורה, בלי חזייה בכלל. נכנסתי לסלון ואמרו לי "את יוצאת לאנשהו?". עלה לי חיוך גדול לפנים.

למה עלה לי חיוך? לא מפני שלקומונה הזו אין טעם בבגדים ואני נורא מרוצה מזה שיש עוד אנשים שאין להם טעם בבגדים לידי. אלא, שמדובר באנשים שלא אכפת להם מה אני לובשת, אני עדיין אהיה יפה, אני עדיין אהיה אינטליגנטית.

השיחות בין חברי הקומונה , בייננו, זורמות כאילו אנחנו כבר לפחות חודשיים ביחד.

גם בקשר לרכזת,שקצת פחדתי ממנה קודם, יש ניצוצות של כיף, בחורה חביבה בסופו של דבר.

זהו זה. ממחר אין יותר פוסט ליום (טוב, לא באמת פרסמתי כל יום). אין יותר התכתבות במסנג'ר באמצע השבוע. אין יותר התעוררויות ב12 בצהריים ושינה ב2 בלילה.

זהו, מיום ראשון בבוקר, אני בנתניה, עיר הפשע והרשע. מתחילה את השירות.

כן כן, קבוצה חדשה, שנה חדשה, ילדים חדשים, סביבה שונה. הכל - חדש ולא נוצץ במיוחד.

אחזור לי "הביתה" פעם בשבוע-שבועיים.

ליתר דיוק: התוכניות לחודש הקרוב הן - שבוע בנתניה (בדירה שגרו בה השנה ולא נגור בה בעצמנו), סופ"ש הביתה ואז סמינר של כל הקומונות ביחד בחות הצופים (שזה ליד קרית אתא - איזור חיפה טמבלים) לשבועיים, כולל סופ"ש. אח"כ לעבור לנתניה, או שיהיה גשר לחגים (שמתקרבים בצעדי ענק), לא לגמרי הבנתי.

למה אני כותבת במרחאות כפולות? כי בקרוב אנחנו עוברים דירה, ואני מפחדת שלא אצליח להתרגל למקום החדש! וזה לא באמת יהיה הבית שלי.

בסופו של דבר, לא תהיה לי יותר מידי פרטיות בחודשים הקרובים. טוב, חיים קומונלים.

שינויים, שינויים, שינויים.

ואני אהיה במחזור ביום שני. אני נסערת לחלוטין, אולי זה קשור.

הא, אני ממש מתרגשת. וכל כמה שעות זה מרגיש קצת שונה. לפעמים פחד, לפעמים שמחה.

זהו, הכל ארוז בתיקים (לשבוע אחד כמובן), כולל אוכל.

קדימה נתניה!

ועכשיו גם כמה תמונות

-הפוסטר הזה שתלוי שם, הוא מתוך סדרה שתלויה בכל מני מקומות בארץ.

-כמה פסטורלי-

-מותק!! זו מוקה-

טוב, מספיק תמונות להיום, בהחלט!

אם שני אנשים, ידידים, אפילו יחסית קרובים, עם יחסים אינטימיים (מספרים אחד לשני את הרגשות העמוקים שלהם), מחליטים יום אחד, אחרי שנתיים שהם מכירים, שאולי אפשר לחשוב על משהו רומנטי אחד עם השני.

ולשני החברים יש דייט ראשון רשמי.

אם הם שוכבים בדייט הזה, זה נחשב שהם שוכבים בדייט ראשון?

היה נחמד היום. יצאנו לסרט, מסעדה ולבית שלו.

נהננו כמו תמיד, דיברנו וצחקנו כמו הידידים שאנחנו, וגם החזקנו ידיים.

משום מה כל ההתחלה לא חשבתי שיהיה משהו מיני בכלל, קצת תמימה אני. אבל כשהגענו אליו, לא התאפקנו.

זה היה בערך "דייט", שארך 7 שעות.

לשנינו היו המון חששות.

אבל בסוף קבענו לעשות משהו כזה שוב, בשבוע הבא (כשאחזור הבתה מנתניה! ההא, נתניה).

נ.ב - וואו.

הוא.. אממ.. אולי זה קצת חושפני, כי יש אנשים שקוראים פה וגם מכירים אותו, אז אני רק אסכם ב"וואו".

הכי טוב- נשיקה על הלכי.

הכי רע- אלימות.

הכי כיף- ערסל.

הכי טעים- גלידה (לא משנה הטעם).

הכי מגעיל- סוכרזית.

הכי יפה- כל מה שבקיץ.

הכי מצחיק- זה קשה, נורא קל להצחיק אותי.

אם כבר אנחנו בקטע של בלוגים, אז הוא בדיוק פרסם פוסט מאוד מצחיק (כרגיל).

הכי מוזר- החיים בכלליות.

כל דבר חדש יכול להיות מוזר. אפילו שאני משתדלת להתעלם מזה שהם מוזרים.

הכי כואב- להסתכל לאחור.

הכי בלוג-

 mybody - אני לא קוראת שם ממש, יצא לי רק כמה פעמים. אבל אני מאוד מעריכה את הרעיון שמאחורי זה! כל הכבוד למפעילה.

 טיטוס , וקוטר, שכותבים בצורה קריאה מאוד, כייפית, ועל המון נושאים, בין היתר על החיים האישיים שלהם (אלכס כבר פחות על חיו האישיים) ואני אוהבת לקרוא בבלוגים שלהם.

וכל השאר, המממ טוב, אם הייתי כותבת יותר זה כבר לא היה יכול להיות "הכי" נכון?

הכי שם- שם, כאן ובכל מקום.