עוד יומן רשת ייחודי

שבוע אחרון בירושלים (עד 31.9). זהו. אפילו את הקבע שלי כמעט סיימתי. אשקר אם אגיד שלא נמאס לי. די, מספיק. גם לקומונה נמאס ממני, אני בטוחה בזה. נמאס לי מאיש הקשר המרכזי שלי בעבודה בגינה (אני לא היחידה שמרגישה ככה לגביו).

אני מפחדת מהחיים החדשים. הם נורא קרובים. עוד לא מצאתי עבודה, עכשיו אני מחפשת בלוחות באינטרנט, שזה די מבאס. אני אפילו לא ממש בטוחה מה אני מחפשת.

הכל חדש ומרגיש גדול עלי.

מחר אני נוסעת לסופ"ש אצל החבר. זה מאוד לא פוליטקלי קורקט מצידי להגיד, אבל אין לי כל כך חשק לסופ"ש במקום מבודד, שהוא לא הבית שלי.

יש לי מצב רוח להמשיך לחפש עבודה מצד אחד, ומצד שני להמשיך להתפנק בבית של אמא ולהרגיש ילדה קטנה לעוד 5 דקות.

חוץ מזה, שאני במחזור. בשבוע האחרון (עם או בלי קשר) יש לי רק תחושות בטן לא נעימות (גם תרתי משמע). כל כמה זמן צצים לי זכרונות לא נעימים, סתם ככה, שעושים לי תחושה של "את לוזרית, תמיד היית". אני יודעת שאני לא, אבל המוח שלי פשוט שולח את הזכרונות הלא קשורים האלה פעם בכמה שעות. תמונות שמלוות בתחושות לא מוסברות של בחילה.

ולכן, בעיקר בא לי לשכוח מהמציאות.

וזה בדיוק מה שאני לא צריכה לעשות (אף פעם, סביר להניח).

אני מתוחה כמו קפיץ, לחוצה כמו טמפון, ולא מוצאת פורקן הוגן.

הכל צריך להיות מסובך כל הזמן?

*יש לי רעיון לקומיקס (סטריפ כנראה) ביקורתי, בקרוב אצייר.

רוצה ללטף לך את הפנים, לנשק אותך ואת הזיפים המתולתלים שעל פניך, ולחוות את החיבוקים העדינים שלך.

לשמוע מעשיות ממקומות רחוקים, וקרובים (תלוי ביחס למה J )..

אני רוצה להכיר אותך. להבין, ואולי להיות חלק מכמה סיפורים עתידיים.

כרגע, בלי לחשוב יותר מידי רחוק, אני פשוט שמחה לנסוע מדי פעם מאה ק"מ, ולהיות בסביבתך.

(הגיוני לשלוח לו את זה בשלב הזה של היחסים? זה נראה לי מנוסח מוזר).

כיף להפגש, לדבר. גם אם לא מדברים על כלום, אפילו אם לא מדברים כמעט בכלל.

כיף להרגע. להסתכל אחד על השניה.

לראות התקדמות ורגרסיה. חיים.

להרגיש שלמים.

להרגיש מגע.

להרגיש הנאה דו כיוונית.

יושבת ומסתכלת עליו, חושבת על זה שאני נהנת לשמוע על השטיות היומיומיות. לשם שינוי השטויות האלה מהסוג המעניין, שלפעמים הם עמוקים יותר מאיך שהם מוצגים. 

מנסה ללמוד אותו (תנועות הגוף, מנהגים מגונים, מנהגים חביבים..), ובינתיים זה נעים.

7 שבועות שקשה להגדיר. ומצד שני כיף להגדיר כבר, כהתחלה של זוגיות חמודה. אחת שגורמת לרצות להפתיע ולתת, להשקיע בדברים הקטנים.

יש דברים שחסרים ויש דברים שעוד צריך ללמוד אחד על השני. אבל בכלליות, אני חושבת שזה הולך לכיוון טוב.

הימין האמריקאי מצחיק אותי, במיוחד כשאני קוראת על הפוסטר שהם פרסמו נגד אובמה. הוא גזעני, הוא פוגעני, ובעיקר מנה לומר שאובמה שמאלן.

דמותו של הג'וקר היא דמות שניסתה לעורר אנכיה בגוטהם, ובאופן כללי, מייצגת סיוטים של ילדים קטנים מליצנים (ובמקרה הנ,ל, פחד משחורים?).

אובמה מואשם ביצירת אנרכיה ע"י רעיונות סוציאליסטים.

שאני מסתכלת על המילה סויצאליזם, בשבילי היא כמעט המילה המקבילה למילה "תקווה" (מהפוסטר המקורי).

ביטוח בריאות? אוי לא, צריך לתפוס מחסה!

עזרה מהממשלה? אבוי!

רק לא לשלם קצת מיסים. הצילו.

הימין באמת מאמין שהקפיטליזם שהכניס אותם לצרות הכלכליות שלהם, באמת יפתור את הבעיות האלה? מתלוננים על הממשלה, אבל עדיף שהממשלה לא תתערב, כי דבר כזה יפגע בקפיטליזם.

אני כל כך שמחה שאני לא אמריקאית.

נ.ב

אני שונאת את ביבי.

הפעם בנושא הפרטת הקרקעות. אבל זה ליום אחר.

אותו הקהל שרגיל ללכת כלל שנה לעצרת הזיכרון ליצחק רבין, נוער העבודה, נוער מרצ, תנועות הנוער בכלליות, שמאלנים מבוגרים כאפתיים וכו', נפגעו, לפני שבוע בדיוק, בלב ת"א, פגיעו במרכז הנוער ההומו לסבי.

כן, זה קצת מבלבל, עצרת לזכר הדמוקרטיה במקום הרגיל להתכנסות. כשההתכנסויות בארבעה בנובמבר כבר נהיו בעיקר חברתיות (היי, גם במשפחה שלי אזכרות הן בעיקר תירוץ למפגש חברתי). הפעם לא. הפעם לא מדובר ב"פסטירבין", מדובר באירוע שהתקשורת לא מלווה מספיק

*אולי מסיבות הגיוניות, זה מקשה על מציאת הרוצח. ובכל זאת, נמאס לשמוע על הדילמה עם האם החרדית הרעיבה או לא הרעיבה, אולי הרעיבה, אולי רופאים התעללו, אולי לא... ולא לשמוע על הפיגוע שקרה לפני פחות משבוע*.

מדובר ברצח נטעב (אני לא רוצה סתם להשוות בינו לבין רצח רבין, אבל יש הרבה נקודות דומות). רצח לא פוליטי, אלא אנושי.

לא משנה גיל, דעות פוליטיות, נטיה מינית, חשוב להגיע ולהראות שאנחנו רוצים עתיד שפוי במדינה הזו!

היום ב20:00 בכיכר רבין, ת"א.