נעלמו לאותו המקום, שבו אני אודה, כי אפילו לאוננות הראש שלי לא התפנה בחודש האחרון אולי.
שכבתי פעם אחת החודש. כל שאר הזמן, אני במתח מהעבודה שעוד לא קיימת.
הדבר המיני היחידי שקורה בקומונה (לכל אלו מכם שחושבים שקומונה = מין חופשי) זה 3-4 בנים חסונים שהולכים בלי חולצה הלוך ושוב מולי, כשלא ברור לי איך אני אמורה להגיב.
אף פעם לא גרתי עם בנים.
אין לי אחים, אין לי אבא, ואל תגידו לי "אבל מה עם שלושת הבנים שגרת איתם בשנה שעבה?", תעשו לי טובה, לא ברור מי יותר גיי וצנוע בחבורה הזו.
עכשיו יש לנו סיטואציות בקומונה, ואני לא רגילה לדברים כאלו.
כמו; איתמר, אני ואדם בסלון. איתמר רבע שעה מגרבץ מול העינים שלי ומדבר עם אדם, שזה לא מזיז לו. פתאום אדם, שיושב בצד הנגדי לחלון, יורק סמוחטא אל מחוץ לחלון.
בנקודה הזו, אחרי בהייה ארוכה באיתמר ומנטרה בראש שאומרת "אלו דברים שלא עושים בסלון", הזדקפתי וכמעט צעקתי "מה, לעזאזל, היה פה הרגע?! אתה מגרבץ שעה ואתה יורק החוצה, אלוהים, זו קומונה של בנים! מה הולך פה?!".
הם מסתובבים בלי חולצה, הולכים כל יום לצפות בכדורגל..
והם עוד נחשבים ליפי נפש שמאלנים.
קשה לי. אולי אני אשתף אותם פעם בעניין הזה. כבר אמרתי את זה לשחר. מתאים לי לא להגיד דברים שמציקים לי לגורם הבעיה.
ומה עם נמרוד אתם שואלים?
אני לא מוצאת זמן להפגש איתו.
גם לדבר איתו אני לא מוצאת זמן (ובשביל השיחות שלנו צריך לפנות שעה בממוצע).
אני לא כזה טיפוס של טלפון. וגם לא של שמירה על קשר. באמת טוב שהוא מתקשר לפעמים, אני חושבת על זה מדי פעם, אבל תמיד חושבת שזו שעה לא מתאימה, או שאין לי באמת מה להגיד וזה סתם יהיה דבילי.
לחזור פעם בשבוע הביתה, כמה לא נחמד זה. כמה שהייתי רוצה שגרה. שגרה זה מעולה. ככה הייתי יכולה לקבוע דברים.
אז מדי פעם אני כן חושבת על מין. אבל לא יותר מחשיבה קטנה וזה עובר לי.
מדכאת כל פסיק רעיון של מחשבה מינית על אחד מחברי הקומונה. שלא נדבר על זה, שהשותף שלי לחדר כנראה חושב שאני נמשכת אליו. כמה מביך.
ובקרוב, עוברים לגור בדירת חדר עם אמא, פחות או יותר.
נדמה לכם שיהיה לי זמן לעשות משהו עם עצמי? אתם בטח צוחקים.
מעניין מה יקרה במישור הרומנטי.
אני יותר מידי שלילית בנושא הזה.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
(לא מבטיחה לגבי היופי).
