עוד יומן רשת ייחודי

שבועיים אחרי פגישתם הראשונה ידע שזו האישה שאיתה יבלה את חייו. תמיד צחק על אנשים שאומרים משפטים כאלה. רק אחר כך הבין שאין דרך אחרת להסביר את ההרגשה הזו. 

הם היו אצלה בבית. הם ניסו לתכנן לאן לצאת באותו ערב, וגילו שבסתר לבם, לשניהם כבר נמאס מאותם המקומות והאנשים והאפשרויות. הם גילו ביחד שיש להם סוד משותף - שניהם מאסו כבר במה שכל שאר העולם קרא לו "בילוי". אחרי שניסו כבר את כל סוגי צירופי הקפה, את כל המסעדות והמועדונים והתיאטראות, התברר להם לפתע שבסך הכל הם רוצים להיות ביחד, בלי שכל מני נותני שרות ולקוחות קולניים מסביב יפריעו להם.

מיכאל היה בטוח שמערכת היחסים שלהם תמות עוד באותו הערב.

הוא לא היה רגיל לקשר שאין בו מעבר רציף וקבוע של תוכן שנון שעובר מצד לצד על רקע של בילוי חברתי. אם הם לא מתכוננים לצאת או לבלות, על מה יבססו את הקשר לשהם? כך הוא בעל בכל הנוגע לבחורות - הוא כבש אותן בעזרת שנינות, בעזרת בילויים מרגשים משותפים, בעזרת כל מני הסרות דעת נהדרות, לא בעזרת כנות. כמו ב"מועדון קרב": הכלל הראשון במערכת יחסים - לא מדברים על מערכת היחסים, הוא חשב. העיקר להרחיק אותם מהדבר הנוראי ביותר, הבנאליות. שתמיד יהיה איזה ריגוש, או הפתעה. ולהתרחק מהשתיקות, מדיבורים על מזג האויר ומשגרה. 

האו פחד שמפני שהחליטו שאין להם לאן לצאת, שלא בא להם בכלל לצאת, הם הכניסו את השתיקה המאכלת לתוך הקשר שלהם, והאפרוריות של חיי היום יום תחסל את הדבר המהנה והמרגש שנוצר בינהם.

ואז, כשישבו שם ביחד, בסלון שלה, מוקפים באוסף עצום של ספרים ישנים ותקליטי ויניל שהבחין בהם לראשונה, שומעים את השכן מהמהם מעבר לקיר, מסנכרנים את הנשימות שלהם בלי לשים לב, לא מדברים, הוא גילה לפתע סוג אחר של קשר. זה כבר לא היה כיף, זה היה משהו אחר, איטי יותר, תבעני פחות, סמיך ועוטף. אתה לא יודע באמת שאתה אוהב מישהי לפני ששתקת איתה כמו שצריך, מסתבר.

[מתוך: מצרפי המקרים, מאת יואב בלום]

בהקדשה לניר

המחאה האחרונה, כפי שכבר חלק יודעים, לא רק ריגשה אותי מרחוק, אלא שגם השתתפתי בה כמעט ככל שאני יכולה. עד עכשיו התעמקתי באזור שלי וקראתי כתבות בעיתונים, אך לא הגעתי לת"א (חוץ משוטטות מהירה במאהל ברוטשילד, רק כדי לראות מה קורה שם).

ביום שבת האחרון, הלכתי לת"א (וגם הצלחתי להביא את אמא שלי שזה לדעתי הישג מסוים). 

הגענו ישר לכיכר המדינה. תהיתי אם הבחירה במיקום הוא מתוך הסימבוליות הצועקת שבמקום, או ביכולות שלו להכיל יותר אנשים מאשר כיכר רבין.

בשלב מסוים של העצרת, היכה בי, כאילו לא חשבתי על זה קודם, אבל הפעם זה באמת היכה בי, כואב קצת בבית החזה: חשבתי על האבסורד שבו ראש ממשלה (במשטר דמוקרטי כביכול), נבחר ציבור, מתיחס לציבור שלו כאל אויב. לא פחות מזה. 

גם אם נעזוב את ביבי בצד, בכלל, היכה בי, כמה זה לא הגיוני שאין מדינת רווחה. 

כמה זה לא הגיוני שהממשלה, במדיניות שלה, מתיחסת לתושבים שבחרו בה כאל לא שווים.  

חברי הממשלה שכחו כנראה מה המשמעות של המושג "נבחרי העם - הציבור", הרי לא מדובר ב"נבחרי הסקטור של העשירון העליון", אלא בנבחרים מתוך העם, כדי ליצג את כל השכבות. 

באופן טיאורטי, למה להכנס לפוליטיקה אם אין לך חזון שהמצב יהיה נעים לכולם?

איך זה הגיוני שכל כך מעט אנשים מקבלים נתח כל כך גדול מהעוגה הכלכלית? ואנשים אחרים, שמקבלים חלק קטן יותר, הם אלו שביחס למשאבים שלהם דואגים להגדיל את העוגה, הרבה יותר מהאחוז שנותנים מעצמם אלו עם הנתח הגדול של העוגה. זה לא הגיוני!

זה באמת כואב לי לראות נבחרי ציבור מנסים להלחם בדרישות של הבוחרים שלהם. 

אולי סוף סוןף נצליח לשנות משהו.

-

אני מכירה הרבה אנשים שעשו צבא ועשו שירות לאומי, ובזבזו את הזמן שלהם ומשאבים של המדינה.  עם כל זה שצבא הוא חובה, ישנם עוד ועוד תפקידים מיותרים שהצבא מאפשר, וגם לא מיותרים, חלקם פשוט מאוד לא מתאימים למי שמבצע אותם.

בדיון על האם לשרת או לא לשרת בתקופת התיכון, חברה שלי סיפרה לי על אנשים שהיא מכירה, אנשים גאונים בתחומים מסוימים, שנראה שיהיה בזבוז לא לתת להם להתקדם בתחומם, בלימודים גבוהים. שמבחינתם זהו השירות שלהם למדינה, שאחרי הלימודים הם יעשו דברים שיתרמו למדינה בעזרת מה שלמדו, יותר ממה שהם יכולים לעשות בכל תפקיד בצבא.

ואני, שלא הרגשתי שיש לי איזה כשרון מיוחד שאני חייבת ללמוד אותו עכשיו ואם לא אז זה יהיה בזבוז למדינה, החלטתי ללכת ל3 שנים של שירות בעמותות מסוימות, בהן הרגשתי שאני מסוגלת לתרום הכי הרבה לציבור סביבי. 

אחת השנים האלו (האמצעית) הרגישה לי כמו בזבוז זמן גדול ובזבוז משאבים. 

ואכן, יש הרבה מאוד אנשים סביב, שאולי הולכים לצבא או לשירות לאומי, אבל לא באמת תורמים משהו ומשם והלאה, הם עשו את שלהם.

מנגד, יש אנשים כמו דפני ליף, שלא מתרפקים ומנתצלים על כך שלא עשו שירות לאומי כשהיו בני 18, אבל היום, הם משרתים ועוד איך משרתים.

הנאום של דפני בעצרת האחרונה סיכם כל כך הרבה ממה שהרגשתי. הוא היה תכלס, בוטה כמעט. העיקשות שלה מכובדת, הלחימה שלה בעד העקרונות שלה, שהם גם עקרונות של הרבה אנשים אחרים - שרק רוצים לטובת כולם. בסה"כ בחורה צעירה, לא נבחרה בידי אף אחד, פועלת נמרצות בהתנדבות למען צדק ושוויון חברתי. 

תגידו לי, אם זה לא שירות לאומי, אז מה זה?

די לומר על מנהיגי המחאה הענקית והמוצדת הזו שהם משתמטים. 

די לנסות להציף באור שחור את הדברים הטובים שאנשים אחרים עושים.