אחרי הפוסט המדכא משהו של אתמול, חשבתי שכדאי להבהיר כמה דברים.
לא, אני לא מתכנן לחסל את עצמי בימים הקרובים מפאת דיפרסיה עמוקה.
לא, אני לא בדיפרסיה עמוקה.
גם לא בדיפרסיה.
בכלל.
אין לי הסבר לפוסט ההזוי של אתמול, פשוט יצא. מוזר.
מה קרה אחרי הפוסט? הלכתי לישון. וכדברי השיר הנודע, בכיתי לתוך הכרית. בלילה. (כן, זה "הגברים בוכים בלילה", אני יודע שאני לא ברור, אבל שיהיה). לא בכי מתוך עצב, לא בכי מתוך שום דבר, אבל בכי משחרר. מזמן לא עשיתי את זה, סתם בכיתי. אני חושב שמזמן לא הייתה לי סיבה.
היום נסעתי שוב לחיפה, רוני (נראה לי שככה קראתי לה... "הבחורה החדשה"... אני ממש צריך לעשות רשימה...), כרגיל, נסעה יחד איתי. סיפרתי לה על המצברוח המוזר של אתמול, והיא נתנה לי חיבוק. לא יודע למה, אבל זה לא היה החיבוק שהייתי צריך. קשה לי להסביר איזה, אבל ידידה שלי קוראת לו "חיבוק איציק", בעיקר מאחר ואני נותן חיבוקים כאלה. זה חיבוק חזק, מכל הלב, שמוחץ לך ת'עצמות, אבל מוציא אותך מה זה מאושר. זה לא היה זה. עדיין חסר.
נשארתי היום עד 19:00 בחיפה, סתם. עבודה מטומטמת שממשיכה להיות מטומטמת וחסרת טעם, אבל "מישהו צריך לעשות אותה, ובגלל שאתה לומד תסריטאות, המישהו הזה זה אתה" (אידיוט - אחרי עיוות קל של משפטים מסויימים שלו). ממש נמאס לי מהכל, החלטתי שאם יודיעו לי ששוקלים להעיף אותי אני אודיע להם שמצדי אין שום בעיה. באמת שלא צריך את זה. האנשים ברמות הגבוהות די מטומטמים, המערך שאני מתעסק בו עובד בצורה הכי מפגרת שיכולה להיות ומבזבז למשלמי המיסים מיליוני שקלים כל שנה ולאף אחד לא אכפת. אבל לפטר אנשים שנמצאים בצבא 20 שנה, אפשר.
חזרתי הביתה, דיברתי עם סקרלט במסנג'ר + מצלמה. היא הראתה לי חצאית קצרה של School Girl שהיא קנתה וכמה תחתונים זעירים (לא, לא עליה... אמרתי לכם, זימה לא תמצאו פה... לצערי...). לעזאזל.
מה אני עושה בסילווסטר? כלום, בעיקר. סילווסטר היה צאר מעצבן שרצח די הרבה יהודים, רק שאף אחד לא ממש יודע את זה. זה בערך לבוא ולומר בעוד איזה 300 שנה ש"בוא נחגוג את ההיטלר כי הוא נולד בתאריך מגניב", לא מסתדר לי.
את תחילת השנה האזרחית החדשה, לעומת זאת, אין לי בעיה לחגוג.
כרגע, גם כן לא עושה כלום, אבל ייתכן ואני פשוט אבוא לסקרלט :) היא עוד צריכה להודיע לי אם אפשר.
מחר עוד פעם עבודה מטומטמת, אבל יש משהו טוב בזה, אני עוזב בשעה 13:00 לערך, חוזר לקריה ונוסע ללמד את התלמידים מכתה ח' שלי. ומאחר ונורא מעצבן אותי לבוא ולראות את שניהם צוחקים ביניהם וכל הזמן מסתכלים בשעון כדי לראות מתי הולכים לשחק כדורגל, אז אנחנו נאלץ לעשות שיחה קצרה, שעיקרה תחילה: "אם אתם לא נרגעים, אז תמצאו לכם מורה אחר, אני לא צריך לבזבז את הזמן שלי בשבילכם אם אתם לא מוכנים להקדיש לעניין את תשומת הלב המתאימה", בערך.
בכלל, הגעתי למסקנה שדי נמאס לי להשקיע ושאנשים יורקים לי אח"כ בפרצוף. כלומר, יש אנשים שאני מוכן לתת 200% ממה שאני יכול בשבילם, אם הם רק יבקשו, כי הם יודעים להעריך ולהחזיר באותה מטבע. אבל כאלה שרק רוצים רוצים ורוצים אבל לא מוכנים לתת בחזרה? אותם אני לא סובל. האידיוט הוא אחד מהם, הילדים האלה מתחילים להיות כאלה, הרבה אנשים שעבדתי איתם הם כאלה. לא אוהב אותם. עד עכשיו עשיתי כי אני אוהב לעשות, כי אני מאמין שכשאתה עושה עבודה אז אתה צריך לעשות אותה כמו שצריך. אבל כשאני מקבל יחס כזה חרא מאנשים כמו האידיוט, אני לא מעוניין בזה, תודה. בקיצור, פילוסופיה לחיים:
What Comes Around, Goes Around
זהו, נראה לי. כל מה שחסר עכשיו זה לקוות להתנשק בחצות הליל. עם מי? נראה.
השעה 00:44, בוקר טוב.
איציק
נ.ב.
כמעט שכחתי, הוצאנו חשבון טלפון (בזק, לא פלאפונים למיניהם) של 600 ש"ח (!), לחודש אחד (!!). ייתכן וזה בגללי, אני לא אכחיש. שיט.
note for self:
להתחיל להתקשר לאנשים לטלפון בבית שלהם ולא לפלאפון.
cell phones are evil, evil I tell u, EVIL!
השעה 00:48, בוקר טוב.
איציק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
