עייפות מצטברת זה דבר רע.
יום ארוך, שבוע ארוך, עבודה מחורבנת. מה שמשמח בכל השבוע הזה זה שהוא נגמר. נגמרה העבודה המעצבנת, נגמרה השהות הארוכה והמעצבנת בחיפה, נגמרו הנסיעות, נגמר הכל. שקט.
היום המפקדת שלי הגיעה לביקור בחיפה, בדקה מה עשינו, עזרה לנו לחצי שעה (שבמהלכה רק עשתה בלגן) ואז הלכה ואמרה לנו שנסיים את העבודה. למזלנו, לא נשארה יותר מדי עבודה לעשות, אז סיימנו. :)
המפקדת כמובן התבייכנה על העבודה המעצבנת שנותנים לה לעשות (לה, אני מדגיש, לה. לא לי, לה), ואז היא סיפרה סיפור משעשע למדי: מתברר שהפקידה שלנו ישבה בינתיים במשרד של האידיוט בזמן שאנחנו עבדנו בחיפה, כשהיא נשאלה איפה היא מעדיפה להיות, היא אמרה שאצל האידיוט. האמת, אני לא מאשים אותה שהיא רצתה לעזוב את המפקדת שלי, אבל בשביל האידיוט?! שיהיה. אז כרגע אנחנו חסרי פקידה והאידיוט הרוויח פקידה. שיט, כמה שזה יהיה קשה, כאילו שאני משתמש בשירותיה...
ואז הגיעה הבדיחה של השבוע: המפקדת שלי דיברה עם האידיוט על כוונותיו לזרוק אותי מהצבא, למרות שאמרתי לה במפורשות שלא תדבר עם אף אחד על העניין הזה. האידיוט כמובן הכחיש את כל העניין, הוא גם אמר שהוא בכלל מאוד מרוצה מהתפקוד שלי ושיש לו תוכניות בשבילי. הוא היה אמור לדבר איתי היום עליהן ו"לשמח אותי" (ציטוט של המפקדת שלי מצטטת את האידיוט). באופן מפתיע, הוא לא הגיע. המפקדת שלי לעומת זאת סיפרה לי שדובר על זה שאני אהפוך להיות מפקד של ההשלמה שלי או משהו כזה. אני האמת, הפסקתי להקשיב בנקודה של: "האידיוט אמר". הוא תמיד אומר, אף פעם לא משהו חשוב, אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה השיגעון הבא.
הגעתי הביתה מת מעייפות, אפילו לא היה לי כוח ללכת לגילי לשחק איתה פול בת"א ואח"כ לישון אצלה.
מחר יש לי תורנות, שישבת, משם לקורס תסריטאות בראשון ולחזור הביתה ב 22:40 בערך ביום ראשון. אני כ"כ עייף, ואני עוד צריך להכין תיק לתורנות ובתורנות עצמה, אם אני אוכל, לסכם את כל העבודה שעשינו עד היום.
אין לי כוח, אבל יותר חשוב מזה, לא בא לי.
נתראה ביום ראשון.
השעה 23:24, בוקר טוב.
איציק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
