אני בבית.
הגעתי לבסיס, חמוש במיטב הבגדים לחורף, תיק ממש (אבל ממש) גדול, עבודה לסופשבוע ומצברוח טוב יחסית שלא בהתאמה לתורנות שבאופק.
הגעתי לבסיס והתחילה לנחות עליי ההבנה שמזל טוב כנראה שאין לי יותר מדי. גם לא שכל, מה שמקשר אותי לנקודה הבאה: יער. מבין כל האנשים במשרד שהייתי יכול לבקש מהם להשאיר לי מפתח, ביקשתי מיער. יער אמר שהוא ישאיר לי באחד המשרדים שפתוחים 24 שעות, וגם בסופ"ש. האמת, מאוד מפתיע מבחינתו, נראה לי שזו אחת הפעמים היחידות שהוא תפס יוזמה. ניגשתי למשרד המדובר ואמרתי בבטחון מלא: "שלום, אני איציק, תנו לי את המפתח שיער השאיר לי כאן".
אחרי ששמתי לב שהבחורה שנמצאת שם מסתכלת עליי בעיניי עגל כאילו אומרת: "הא?!", שאלתי בטיפת היסוס: "הוא השאיר כאן מפתח, נכון? בשביל איציק?", הבחורה שהייתה שם אמרה: "הא?!". בבושת פנים עליתי חזרה למעלה, שם פגשתי אחת מבחורות הענף. בשמחה ובששון לקחתי ממנה את המפתחות למשרד של הענף ועליתי בדילוגים קלילים לקחת את מפתחות החירום. לקחתי מפתח לארון מפתחות החירום, פתחתי את הארון וחשכו עיניי (למתקשים, זה אומר שנהיה לי חושך בעיניים :), אין מפתח! וזו שעת חירום!
ירדתי למטה שוב, החזרתי את המפתח והתכוננתי לבלות את הסופ"ש בשינה בחדרי המשמר היוקרתיים של הקרייה כשהבחורה שהביאה לי את המפתח הציעה לרדת לשם ולבדוק בשנית. זאת, בשילוב השיחה המרעננת שהייתה לי עם יער שבה הוא טען בתוקף שכן השאיר שם מפתח, גרמו לי לרדת למטה ולבדוק שוב.
ואכן, מתחת לערימה ממש ממש גדולה של דפים מצאתי מעטפה חומה ובה רשום (בכתב ממש יפה, עליי לציין):
מפתחות לקצין איציק
נרגעתי, אלוהים לא שונא אותי לגמרי.
הלכתי לתדרוך הקצינים, כשתקווה חדשה בלבבי. גם מפתחות, גם מוכן לחלוטין לכל מזג אוויר שיש, גם חבר שלי בתורנות יחד איתי וגם בחורה שנראית ממש ממש טוב עושה תורנות יחד איתנו וסיפרה לי שהיא מקווה שאני אהיה הקצין האחראי עליה.
התיישבתי לי יחד עם חבר שלי ודיסקסנו על הא ועל דא בזמן שאחראי התורנויות מקריא את השמות וכל אחד אומר את שמו בתורו. אחרי שהוא סיים, שמתי לב פתאום שלא שמעתי את השם שלי.ואז הגיע המשפט המיוחל: "כל מי שלא קראתי בשמו אנא צאו החוצה". משפט פשוט, שיגרתי, אבל כל קצין שעושה תורנות מקווה לשמוע אותו בצירוף העובדה ששמו לא נאמר.
"מנייאק בן אלף" סינן לעברי חבר שלי. פשוט לא להאמין איזו חברות לא עמוקה יש בינינו. מודיעים לבנאדם שהוא הולך הביתה לסופ"ש ולשני שהוא נשאר ופתאום שנאה שוררת בינינו. מנייאק בן אלף.
אח"כ סיימתי קצת עבודה. עבדתי בערך רבע שעה עד שהגעתי למסקנה שנמאס לי ודי משעמם לי. קראתי כמה אימיילים שלא קראתי כבר שבועיים ועזבתי.
בדרך השארתי אצל ה"חבר" שלי כפפות פליז ועליונית פליז, ליישר את ההדורים בינינו. הוא הודה לי עד מאוד. אני בטוח שהוא היה גם יורד על ברכיו ומנשק את רגליי, אבל הרצפה הייתה מלוכלכת.
חזרתי הביתה.
ועכשיו אין לי מושג מה אני עושה כל הסופ"ש. היה לי תכנון נהדר של רביצה על מזרן בבסיס ואולי קצת עבודה. עכשיו אני אפילו עשוי להתחיל לדבר עם אנשים ולחפש מה לעשות.
השעה 12:47, בוקר טוב.
איציק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
