מחר אנחנו חוגגים יומולדת לליאת.
היום, לעומת זאת, נהניתי נורא לרבוץ מול המחשב ולא לעשות שום דבר מיוחד. בהיתי במחשב, דיברתי עם אנשים ובעיקר ביזבזתי את הזמן הקצר שיש לי על כדור הארץ.
לפתע פתאום, בשעה 18:00 לערך, טלפון. מתברר שידידה שלי החליטה שמאחר ואנחנו חוגגים את היומולדת של ליאת בבית של גוף הנוער שאני משתייך אליו, הבית הזה צמוד לבניין שלי, הוא מסריח, ומאחר ואף אחד חוץ ממנה ועוד מישהי נוספת לא בא לעזור לנקות אותו אז כמובן שאפשר להפריע לאיציק ביום הרביצה שלו ולבקש ממנו לבוא לעזור.
כמובן שבשיחה שלנו היא לא הזכירה כלום לגבי ניקיון אלא בעיקר את המילים "לעזור" ו"ליאת". אני לא יכול לא לעזור לליאת, נכון? אז קמתי בעצלתיים מהספה הנחמדה שלי מול המחשב ויצאתי אל המקום.
ה"מקום" הוא גן ילדים נטוש שעבר הסבה לבית שלנו, הכיורים סתומים, הרצפה מלוכלכת, אחת הנורות בשירותים לא עובדת, אבל זה עדיין מקום נחמד, וזה בית.
מתברר שמשום מה אותה ידידה החליטה שאם אני גבר אני חייב לדעת איך להחליף נורה ואיך לפתוח סתימות. טוב, היא צדקה בקשר לנורות. החלפתי את הנורה בשירותים בצד שמאל בנורה שבשירותים שבצד ימין. הנורה שהחלפתי הייתה טובה לחלוטין אז חיברתי אותה בצד ימין והפלא ופלא, היא עובדת! הוריי לי.
הסתימה כבר הייתה סיפור אחר. לא פומפה, לא מקל מתכת ממש גדול ולא עיפרון הצליחו לחלץ אותה. כנראה שזה מה שקורה כששופכים פנימה סיד, צבע ועוד כל מיני דברים אחרים, הכיור נסתם. הריח של המים שהיו בכיור, לעומת זאת, היה ממש מלבב. אם ההגדרה שלכם למלבב היא קיא ששכב בתוך כיור סתום כבר שנתיים.
בכל מקרה, את כל המים בכיור העפנו לרצפה ואז הגיעה השאלה הפשוטה, איך מנקים הכל? פשוט: א. קחו כל חומר ניקוי שקיים במקום ושפכו אותו על הרצפה. ב. מלאו כמויות גדולות של מים בדליים ושיפכו על הרצפה. ג. שפשפו את המים וחומר הניקוי על הרצפה. ד. אספו את כל המים והעיפו אותם באכזריות דרך הדלת. ה. תתעצבנו על זה שמישהו מפגר בנה את הבית בשיפוע כך שכל המים חוזרים פנימה. ו. חיזרו על שלבים ד' וה' עד שכל המים יעופו החוצה.
מה שמפתיע, שמשום מה הבנות חשבו שמתאים לי מגב. אז ניקיתי. אפילו לא צרחו עליי שאני רק מלכלך.
כשסיימנו חזרתי לביתי הקט ולרביצה חסרת המעש שלי מול המחשב. Joy.
דיברתי עם גילי וקבעתי איתה שאני אגיע לבקרה בת"א ברגע שההורים יחזרו עם הרכב, מה שקרה ב 23:30 בערך. התקשרתי לגילי, ביקשתי הוראות קצרות.
גילי: "אהההה... זה פשוט... תעלה על כביש כזה וכזה, תפנה ימינה אחרי הבניין הזה והזה, שם כשהדרך מצטלבת תיקח את ההצטלבות האמצעית ומשם תמשיך ישר, תפנה שמאלה ואז ימינה"
איציק: "אהההה... איפה זה כביש כזה וכזה?"
גילי: "שטויות, כביש ראשי, תעלה מאיילון ותמצא אותו"
איציק: "טוב... אבל אם אני הולך לאיבוד ונרצח ע"י רוצח סידרתי שאוהב לקצץ את הקורבנות בעודם בחיים, אני מאשים אותך"
גילי: "אין בעיה, רק אל תשכח להביא שק שינה"
אני ממש אוהב את הסדר עדיפויות של הבחורה הזאת.
טוב, נסעתי לת"א, עליתי מאיילון איפה שהיא אמרה לי והתחלתי לחפש את המקום. באופן מפתיע, לא מצאתי. אז עשיתי מה שכל בנאדם נורמלי היה עושה, פרסה. נכנסתי לתחנת דלק ושאלתי נהג מונית איך אני מגיע.
איציק: "גבר, איך אני מגיע לכביש כזה וכזה?"
נהג מונית: "כביש כזה וכזה? אההה... אין שום בעיה. תצא מכאן, תעשה פרסה בהמשך, תמשיך ישר עד כביש בלה, תפנה ימינה, משם שמאלה ואז אתה אמור לראות איזה שלט גדול. אני מקווה שהבנת בכלל מילה ממה שאמרתי."
איציק: "כן, אין בעיה, פרסה, בלה, ימינה, שמאלה. אין בעיה, תודה"
יצאתי, רציתי לעשות פרסה, אבל אין שמאלה. אז ימינה, פרסה ושמאלה, כרגיל בת"א. עברתי עץ גדול, ראיתי רחוב בלה, פניתי ימינה, שמאלה והגעתי לרחוב ארוך מאוד. נסעתי לי לכל אורך הרחוב, הגעתי לכביש, פניתי ימינה וראיתי את אותו העץ מול הפרצוף.
"אוקיי, אולי טעיתי" חשבתי לעצמי. "נראה לך?" השבתי לעצמי "ברור שטעית! אידיוט". ניסיתי שוב. הפעם רחוב בלה, שמאלה, ימינה, ולא הבנתי לאן לעזאזל הגעתי. עשיתי ימינה, שמאלה, שמאלה, ימינה, ישר, שמאלה, ימינה בתקווה למצוא את הרחוב הרצוי. ראיתי מולי איזה רחוב ראשי, נסעתי אליו בדהרה, פניתי ימינה וראיתי את העץ המחורבן מול הפרצוף.
"דביל" שמעתי את עצמי מלחשש לי לתוך האוזן "עכשיו אנחנו נתקע כאן לתמיד". יצאתי שוב לנסיעה, שמאלה, ימינה, בלה, שמאלה, ימינה, ולפתע מצאתי רחוב מוכר! התקשרתי לגילי.
איציק: "גילי, שמעי, אני ברחוב מוכר, איך אני מגיע מכאן"
גילי: "אההה... אוקיי, עכשיו כבר עדיף לך לצאת ימינה ואז שמאלה ולעלות על הכביש ההוא כדי להגיע לשם"
איציק: "אההההההה"
גילי: "אל תדאג, זה יקצר לך את הדרך"
טוב, אם יקצר לי את הדרך אז כדאי כבר לנסוע לשם, הרי אני בדרכים כבר כמעט שעה.
ימינה, שמאלה, כביש ההוא ו... אין שם. שמאלה, ימינה, ימינה, שמאלה, ישר, פרסה, שמאלה, ימינה, שמאלה ו... טה דה! שוב פעם העץ המחורבן הזה! עצרתי ליד איזה מישהו ושאלתי אותו:
איציק: "תגיד, איך אני מגיע לכביש כזה וכזה"
מישהו: "אהההה.... תעשה פרסה, תחזור לתחנה המרכזית, משם שמאלה, ימינה, ישר, שמאלה וזה שם, אי אפשר לפספס את זה"
רוצה להתערב?
באופן מפתיע, פיספסתי את זה. הפעם החלטתי שאני לא רוצה לראות את העץ המחורבן הזה יותר. חיפשתי שלטים גדולים של "איילון", עליתי על איילון וחזרתי כלעומת שבאתי. אין לי מושג איך, אבל נכנסתי בכניסה שהייתה בכלל בצד השני של העיר.
חזרתי הביתה אחרי שעה וחצי, עייף ובכלל לא מרוצה.
עם גילי קבעתי שפעם הבאה שהיא תהיה בעיר היא תבוא איתי, אני אסיע אותה והיא תסביר לי איך להגיע אליה.
שונא את ת"א.
הזכרתי כבר שאני לא נוסע יותר מדי לת"א ושת"א זה המקום כמעט הכי רחוק שהגעתי אליו עם הרכב המקרטע שלי? לא? אז אני לא נוסע יותר מדי לת"א ות"א זה המקום כמעט הכי רחוק שהגעתי אליו עם הרכב המקרטע שלי. פלא שטעיתי בדרך? לא, בהתחשב בעובדה שיש לי חוש כיוון של עטלף חירש.
שונא את ת"א.
השעה 02:25, בוקר טוב.
איציק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
